ניצוצות של אהבה / קתרין סנטר
קאסי היא לוחמת אש. היא מעולה בהתמודדות עם מצבי לחץ וטרגדיות, לא נכנסת לפאניקה, ובאופן כללי היא ממש ממש טובה בעבודה שלה. היא עובדת בתחנת כיבוי אש מתקדמת, שוויונית ונאורה – יש בה גברים ונשים (כולל קפטנית שחורה), אין להם בעיה עם להט”בים, טבעונים או יהודים – בכל זאת, העידן המודרני. אבל אז בתזמון גרוע במיוחד, קורים כמה דברים שמאלצים אותה לעבור באופן זמני לקצה השני של המדינה. היא עוברת לגור עם אמה החולה, שאתה כמעט לא היתה בקשר במשך עשור, ומצטרפת לתחנת כיבוי אש שוביניסטית, פרימיטיבית וישנה. היא נאלצת להוכיח להם שהיא לא “גברת”, והעובדה שהיא אישה לא צריכה להפריע להם לקבל אותה כאחת משלהם. אבל מתברר שזה לא כל כך קל, כשיחד איתה מגיע לתחנה גם טירון חדש, בן למשפחת לוחמי אש מכובדת, שלכולם ברור שהתחנה היא המקום הטבעי שלו.
אוקיי, אתם יכולים להבין לפי שם הספר (בעברית) שמדובר ברומן רומנטי – אבל אל תטעו: הספר הוא כל כך הרבה יותר מזה. סיפור האהבה (הצפוי) שנרקם בספר הוא רק קו אחד בין כל קווי העלילה שקאסי צריכה להתמודד איתם: טראומת עבר, ההתמודדות בתחנה, המחלה של אמא שלה ועוד.
“להגיד לך את האמת,” אמרה, “המרפי הזה דיבר במבטא כל כך כבד, שלא הבנתי חצי ממה שהוא אמר. אבל אני די בטוחה שהוא אמר לי שנשים זה הכי גרוע, ושאין להן מקום בשירותי הכיבוי, ושבמאה ועשרים שנות קיומה של תחנת הכיבוי של ליליאן, הם מעולם לא העסיקו ‘גברת’ עד היום. ואז הוא הוסיף, ‘לא כדי להילחם בשריפות, בכל אופן’.”
“הוא באמת אמר שנשים זה הכי גרוע?”
היא לכסנה אלי מבט. “לא נראה לי שהוא מסנן מה שיוצא לו מהפה.”
“הוא הבין שהוא מדבר עם אישה?”
“אם כן, לא היה לו אכפת.”
“הוא הבין שאסור לו להפלות?”
“אם כן, לא היה לו אכפת.”
אני כמעט לא קוראת רומנים ופרוזה, וגם אלו שקיבלתי לסקירה והחלטתי לתת להם צ’אנס (בודדים מאד) – בד”כ נטשתי אחרי כמה פרקים. אבל קתרין סנטר יודעת לעשות את זה בדיוק כמו שצריך – או לפחות כמו שאני אוהבת. יש כאן גיבורה מהממת ומיוחדת – צינית, קשוחה, שמתמודדת עם דברים לא פשוטים. יש כאן עלילה שהיא כל כך הרבה יותר מסתם סיפור אהבה. הכתיבה עצמה מרתקת ומעניינת, כיפית וקולחת, נעה בין הומור לרגש.
הספר פמיניסטי – בכל זאת גיבורה לוחמת אש שנלחמת על זכותה לא להיות מופלית – אבל לא מהסוג של “גברים זה איכסה ונשים זה מעמד עליון”. יש בספר גם גברים נהדרים וגם נשים נהדרות, והחיצים מופנים רק כלפי אנשים מאד מאד ספציפים ולא למגדר שלם.
וכן, יש בסוף הפי-אנד מתוק וקלישאתי, אבל זה לא הפריע לי. האמת שאני אוהבת את הספרים שלי עם הפי-אנד, כל עוד העלילה עצמה טובה ולא מרוחה וגורמת לי לגלגל עיניים, כך שהספר היה מושלם בשבילי. זה ספר שסיימתי בערב אחד ופשוט לא רציתי להפסיק. מתוק במידה הנכונה, ציני, כיפי, הומוריסטי אבל גם עם חלקים עמוקים. ממש כמו הספר הקודם שלה “צעדים קטנים של אהבה”. אם יעשו מהספרים שלה סרטים, אני לגמרי הולכת לראות. וגם לקרוא את כל הספרים הבאים שלה.
(וסתם אתמרמר פה רגע על התרגום של שמות הספרים שהם קיטשיים ברמות וחבל, סתם ככה כנראה הייתי פוסלת אותם רק על סמך השם.)
תכנים, טריגרים וכו’: יש סצנת מיטה אחת מהממת, לא מפורטת חוץ מהורדת בגדים ונשיקות. יש זיכרון של אונס, בלי פירוט גרפי. יש קללות. יש נטישה של הורה. יש התמודדות עם מחלות.
ידיעות ספרים שאוהבים | 389 עמ’ | תרגום: דנה טל | מאי 2022