המהלכים בקצוות [ככה ככה]

המהלכים בקצוות / דיאנה ווין ג’ונס
ג’יימי הוא ילד בן 12, שמגלה בטעות מקום סודי של “ההם”. “ההם” משחקים מין משחק משונה, ובגלל שהוא גורם אקראי שנכנס והתערב להם במשחק – הם מגלים אותו לקצוות של העולם(ות). ג’יימי הופך להיות “מהלך בקצוות”, לנצח – אלא אם כן יצליח לחזור הביתה ואז יחזור להיות ילד רגיל.

מה חשבתי על הספר? זה… מורכב.
הספר מתחיל בפתיחה שג’יימי כותב זמן רב אחרי תחילת הספר, ובה אנחנו מבינים שהוא לא חזר הביתה וגם שעברו כבר הרבה מאד שנים. אני מודה שבקטע הזה אני בנאדם נורא נורא קלישאתי שאוהב happy ending וברגע הזה ממש ממש התבאסתי. גם התרגלתי מהספרים האחרים של דיאנה ווין ג’ונס שיש לה סופים טובים ומתוקים ופתאום זה היה שינוי מאד מוזר.
העלילה גם היתה משונה. במשך בערך חצי ספר אנחנו מלווים את ג’יימי שעובר מעולם לעולם ולומד איך לשרוד בתור מוקצה (מהלך בקצוות). בגוף-ראשון-עבר אנחנו לומדים על כל מה שהוא חווה, אבל הכל מסופר בצורה קצת יבשושית בעיני, וזה היה די מייגע. עוד עולם ועוד עולם, רשימה אינסופית של עולמות שונים שהסופרת המציאה.
רק באמצע הספר בערך העלילה מתחילה להתפתח. לג’יימי מתלווים שני מוקצים טריים – הלן ויוריס, ואז יש קצת התפתחות בעלילה, ואחרי בערך 2/3 ספר הם מגיעים לעולם נוסף ופוגשים את אדם – ואז סופסוף העלילה מתחילה באמת.

מדובר בספר עם המון דמיון לא רגיל, ומאד מקורי, כמו כל הספרים של דיאנה ווין ג’ונס. אבל זה בערך הדמיון היחיד לספרים האחרים שלה. פחות התחברתי גם לעובדה שחצי ספר העלילה די יבשה (בעיני לפחות) וגם לעובדה שהגיבור לא מקבל סוף טוב בסוף. נכון שיש סוף טוב חלקי עבור העולם / שאר הדמויות, אבל לא לגיבור הראשי ואותי זה מבאס (גם הבן שלי בן 13 התבאס).
באופן כללי הספר נוגע נושאים לא כל כך פשוטים כמו תקווה וייאוש, בדידות, כמיהה לבית. זה די עשה לי רע בבטן. וקצת הצטערתי אפילו שקראתי אותו כי אני לא אוהבת ספרים שעושים לי הרגשה רעה.
זה לא שהספר רע, כן? אחרי שצולחים את רשימת העולמות סה”כ הספר כתוב טוב, הדמויות מעניינות (במיוחד אהבתי את אדם). אבל לי אישית הוא לא עשה טוב…

הספר מתאים בגדול בערך מסוף יסודי-תחילת חטיבה ומעלה, בעיני.

כתיבת תגובה