ממלכת טרביתיה [לא אהבתי]

ממלכת טרביתיה / קתרין פטרסון

יש משהו אחר בלקרוא ספר ילדים כמבוגר. יש ספרים שאתה פתאום רואה באור אחר, יש ספרים שאתה לא מבין מה ילדים מוצאים בהם, ויש ספרים שגורמים לך לתהות אם הם בכלל מיועדים לילדים. זה שונה עוד יותר כשקוראים את הספר כמבוגר בפעם הראשונה. כך קרה לי עם מטילדה של רואלד דאל, ספר שזעזע אותי קשות בתוכן שלו ולא הבנתי איך הפך לקלאסיקה.

שמעתי המלצות על ממלכת טרביתיה וגם על הסרט. אני לא זוכרת כבר ממי. אז כשראיתי אותו בספריה וראיתי שהוא ספר לא עבה (170 עמודים), עם איורים וניקוד, לקחתי אותו לבן ה9.5 שלי שמעדיף ספרים קלילים. העובדה שהוא תורגם מחדש כחלק מסדרת ספרי הרפתקה גם נתנה לי ביטחון.

אז השבוע החלטתי לקרוא אותו גם ולראות במה מדובר.

הייתי בטוחה שממלכת טרביתיה (במקור – הגשר לטרביתיה, שם שבעיני הולם הרבה יותר) יהיה משהו בסגנון נרניה או הטירה הקסומה, ילדים שנכנסים למקום קסום פנטסטי ובסוף חוזרים משם בשלום. אז לא, הספר ממש לא על זה. הספר הוא על ג’סי, נער עני, ילד סנדוויץ’ קלאסי, שגר עם 4 אחיות ומנסה להיות הרץ הכי מהיר בבית הספר. הוא די מעוצבן על האחיות שלו, חוץ מאחותו בכיתה א שמצליחה להתחבר אליו. הוא פוגש את לזלי, שכנה חדשה בת גילו, שמצטרפת לכיתה שלו, והיא שונה לגמרי מכל הבנות. הם מתמודדים עם בעיות די רגילות לגיבורי ספרים כאלה ויוצרים לעצמם מקום סודי שהם קוראים לו ממלכת טרביתיה ומדמיינים לעצמם הרפתקאות ושואבים הרבה השראה מנרניה.

מפה והלאה, עלול להכיל ספוילרים.

הספר קצר מדי בשביל להעמיק בכל התכנים שיש שם. היחס של ג’סי מול הוריו, לזלי מול הוריה, הסיבה האמיתית שעברו דירה והרקע של לזלי, ועוד. במקום זה הוא סוג של סיפור קצר ארוך. הוא מדלג בקלילות בהתפתחות הקשר בין ג’ס ללזלי, עד לסוף החצי מפתיע ובעיקר מטלטל, שגרם לי לחשוב על הספר הרבה אחרי שסגרתי אותו. הסוף לא קל בכלל, וכולל אובדן והתמודדות עם אובדן. וזה גרם לי לתהות מי למען השם החליט שהספר הזה יהיה עם ניקוד וייראה כמו ספר שמתאים לכיתה ב-ד, בעוד בעיני הוא מתאים לכיתה ה-ו. או שאולי אני נופלת שוב למכשול של איך אנחנו רואים ספרים כמבוגרים בצורה שונה מילדים, ואולי הם תופסים את הספר אחרת מאיתנו.

הבן שלי הספיק לקרוא רק 2 פרקים וקצת עזב את הספר. אני לא בטוחה שאדרבן אותו להמשיך (מוזמנים להביע את דעתכם בתגובות). לא כי הספר לא טוב, אלא הוא טוב מדי. הוא אמיתי מדי. הוא לא על חבורת נערים שנכנסת לנרניה ויוצאת בשלום, אלא מראה את האמת בפרצוף: הרפתקה לא תמיד מסתיימת בהפי אנד.

מבחינת תכנים:

• יש יחס של השפלה כלפי שמנים, משהו שכנראה לא היה עובר בספרים של ימינו.
• הספר מתרחש בתקופה שבה מאד ברור מה מותר/אסור לבנים (אסור לבכות) ומה לבנות (אסור לרוץ), אם כי קורא תיגר על זה בצורה אמיצה.
• יש פה ושם קללות, בעיקר ג’ס שמתעצבן על אחיות שלו או כשג’ס ולזלי מקניטים אחד את השני בצחוק.
• הבריונית של ההסעה מעשנת בשירותים.
• יש התייחסות לילדות בכיתה ז’ ‘עם הציצים’.
• ג’ס מאוהב במורה שלקראת הסוף גם מזמינה אותו לסיור פרטי במוזאון, רק הוא והיא (בימינו זה היה עילה לתביעה על פדופיליה והטרדה מינית).
• ובלי קשר לכל הנ”ל, יש הרבה התייחסות להיפים, מושג רחוק ולא ממש מוכר לילדים ישראלים בגיל הזה.