מילים לוחמות / קימברלי ברובייקר ברדלי

דלה בת ה10 ואחותה סוקי בת ה16 מתחילות את חייהן מחדש אצל אם אומנה, אחרי שברחו מביתן בעקבות אירוע טראומטי. במילים פשוטות ותמימות, דלה מספרת לקוראים את סיפור חייה, על מה שקרה וגרם לבריחה שלהן, על ההתמודדות בתקופה הנוכחית שאחרי הבריחה, וגם – תוך כדי הסיפור – היא מבינה בעצמה מה קרה לאחותה. אני מניחה שאתם יכולים לנחש לבד, ואתם צודקים. במקביל, דלה מתחילה ללמוד בבית ספר חדש ושם היא נאלצת להתמודד עם ילד בשם טרבור שנהנה להטריד את הילדות בכיתה “כי זה מצחיק”, ודלה לומדת איך להילחם בעוול ולשים גבולות על המותר והאסור.

סוקי ודלה עוברות חוויות טראומטיות לאורך ילדותן, אבל הספר לא בא רק לזעזע אלא גם לשקף לקוראים תהליך של החלמה וריפוי ולשכנע אותם שזה אפשרי. הספר מסביר במילים מאד פשוטות על חשיבות הטיפול הפסיכולוגי ו/או הפסיכיאטרי. היו לי דמעות כמה וכמה פעמים לאורך הספר, ברגעים כואבים ומשתקים לצד רגעים שמחים. הספר לא בוחל מביקורת על המערכת – מורים לא קשובים, בתי אומנה לא מתפקדים, מערכת ציבורית שלא דואגת בזמן למה שצריך, אבל גם נותנת מקום לאנשים טובי לב שעושים את המעשה הנכון בזמן הנכון. פרנסין, האם האומנת, נראית בהתחלה כקשוחה, אדישה ואפילו רעת לב, אך ככל שעובר הזמן השכבות מתקלפות והיא מתגלה כדמות מדהימה. גם טוני המאמן הוא דמות נהדרת למרות שהוא מקבל פחות פוקוס.

הספר מתייחס גם לקושי בהתמודדות מול הטרדות מיניות ותקיפות מיניות – שמתחיל מחוסר הידיעה לגבי מה מותר ומה אסור, מתי מותר ומתי אסור (למשל יש משחקי ספורט שבהם מותר לגעת אחד בשני כחלק מהמשחק וזה לגיטימי), דרך העובדה שגם כשמשהו אסור – הצד השני לא תמיד מקשיב לחוקים גם כשאומרים לו כי אין באמת אכיפה והרתעה מספיקה בנושא, וכלה בעובדה שגם כשאומרים משהו – בעלי הסמכות והמבוגרים לא תמיד מקשיבים או מאמינים, מה שגורם לקורבנות להמשיך לשתוק. בנוסף, העובדה שלא מדברים על זה גורמת לקורבנות לחשוב שזה קורה רק להם, מה שמחריף גם את תחושת הקושי והאשמה.

מצאתי את נבה ואת לואיזה ואת מקינלי. “אני לא חייבת לתת לו לנגוע בי,” הסברתי. ד”ר פרימונט אמרה לי את זה. “אף פעם. וגם אתן לא חייבות.”
לואיזה העבירה את האצבעות בצמות שלה. היא אמרה, “הלוואי שהיה אסור לו לגעת בי בלי רשות. אני לא סובלת את זה.”
“אסור לו,” אמרתי. “אין לו רשות. זה החוקים, והחוקים הם בשביל כולם.”
לואיזה גלגלה עיניים. “מי אמר?”
“כל אחד,” אמרתי.
“כן, בטוח,” היא אמרה. נראה איך זה הולך.

במהלך הספר סוקי ודלה מקבלות כלים כדי להתמודד עם הקשיים. בתחילת הספר דלה מקללת המון ומגיבה באגרסיביות בכיתה – ואפשר להבין אותה. היא אחרי טראומה טריה, המחנכת שלה אנטיפתית, והיא לא מקבלת את הטיפול והאהבה שהיא זקוקה להם. עד סוף הספר דלה לומדת להשתמש במילים בצורה אחרת – קללות הן אולי דרך טובה להוציא עצבים, אבל מה שבאמת יוצר שינוי זו אמירת האמת באומץ, ואלה הן מילים לוחמות שמשפיעות הרבה יותר מקללות.

בהערת המחברת בסוף הספר היא כותבת על כך שגם היא עברה את הדברים האלו, והיא הצליחה להחלים ולהתרפא. הספר שם דגש מאד גדול על תהליך הריפוי ועל כך שהוא אפשרי. הוא תהליך והוא לוקח זמן, והוא דורש סיוע חיצוני, אבל זה אפשרי.

“אם לעצמות שבורות לוקח זמן להתרפא, אז למה לא למוח?”
כשהיא הסבירה את זה ככה, זה היה הגיוני.

טריגרים ותכנים רגישים: הזנחה הורית, סמים, התעללות מינית, הטרדה מינית, ניסיון התאבדות, אשפוז פסיכיאטרי, אומנה. יש בספר הרבה קללות מצונזרות – דלה משתמשת במילה “שלג” בכל פעם שהיא מקללת.

למי הספר מתאים? זו שאלה קצת קשה. גיבורת הספר היא ילדה בת עשר, הסיפור מסופר במילים שלה וזה מתבטא בכתיבה ובצורה בה היא רואה את העולם. זה ספר שמרגיש מאד מכוון לנוער, והמסרים שלו אמנם מתאימים לכולם בכל גיל אבל מרגיש שהם מאד ממוקדים לגיל ההתבגרות. מצד שני, יש בו תכנים מאד קשים על התעללות מינית (כמעט בלי פירוט) וניסיון התאבדות. אז זה מאד לשיקולכם.

---

הוצאת הקיבוץ המאוחד | 247 עמ’ | תרגום: עידית שורר | אוגוסט 2023

---

רכישת הספר בהנחה:

לרכישה באתר דני ספרים לחצו כאן. לקבלת 10% הנחה יש להוסיף את קוד הקופון realbooks באתר דני ספרים.
לרכישה באתר בוקמי לחצו כאן. לקבלת 10% הנחה יש להוסיף את קוד הקופון realbooks באתר בוקמי.