האולימפיים / מיכל בכר

על מה הספר?

דין הוא נער בן 16 שעדיין מסתגל לתל אביב העירונית, אחרי שעבר לשם מהקיבוץ עם משפחתו. יום אחד הכל מתהפך כשהוא מגלה את האמת על אביו. מנער פופולרי הוא הופך לדחוי, ומחליט להצטרף לתוכנית ריאליטי מוכרת שנפתחה לראשונה גם לנוער.
דריה היא נערה מדרום תל אביב, ממשפחה עניה וברוכת ילדים, שמצליחה להתקבל לבית הספר של דין על מלגת הצטיינות. היא מגלה מידע מדהים שקשור לפרויקט שאבא של דין עבד עליו, ומנסה לרתום את דין למשימה.
סולי וגאיה הם שניים מתוך שלושת נבחרים שנשלחו למשימה מסוכנת למצוא את המפה האולימפית, אך המשימה נכשלה. סולי וגאיה חיים בטרטרוס, “כוורת” ענקית מתחת לאדמה שבה יש עולם אחר לגמרי…
מה באמת עשה אבא של דין? איפה המפה האולימפית? מה הקשר בין הנערים? ומה יקרה כשכל צד יגלה את האמת?

מה חשבתי עליו?

“האולימפיים” הוא ספר דיסטופיה לנוער, שאמנם חלקו מתרחש בעולם של ימינו אבל חלק ממנו מתרחש בעולם דיסטופי מאד. למרות השוני בין העולמות, יש גם הרבה מן המשותף: בעולם של סולי וגאיה יש חוקים נוקשים אך ישנם פועלים שמתחילים להתמרד נגדם, ובעולם של דין ודריה בני נוער מוחים ומפגינים על הרצון לקצר את החופש הגדול.

הבטתי במתרחש והלב שלי התחיל לדפוק במהירות. הם מנענעים את המכונית של ראש הממשלה! אלימות – משני הצדדים – היא קו אדום, גבול שאסור לחצות. היא מרוקנת את המחאה הזאת מתוכן, חשבתי, אבל לא יכולתי שלא לתהות האם בעידן הנוכחי, שחשף אותנו לאין-סוף תמונות וגירויים ויזואלים והקהה את בלוטת הרגש שלנו, לא למדנו לחשוב שמחאה צריכה להיות אלימה בשביל להיות חזקה ויעילה? ואם המצב הוא עד כדי כך גרוע, מה זה אומר עלינו כחברה? (עמ’ 388)

העלילה היתה מרתקת וכתובה היטב. מרגישים שזה לא ספר ביכורים והסופרת יודעת מה היא עושה (מיכל בכר הוציאה בעבר את ספרי “כמעט מפורסמת” ו”אוןליין”). הצורה בה מוצגות הדמויות והעולם החדש, בהדרגה אבל בלי לעייף ולייאש את הקורא, היא מצויינת. הכתיבה היתה קולחת ומנוסחת טוב, הדיאלוגים היו מעניינים, ולמרות שהוא לא קצר בכלל – 500 וקצת עמודים – סיימתי אותו בשבת אחת.

הספר עובר בין חמש נקודות מבט: דין, דריה, סולי, גאיה, ותמרה – אמא של דין. בראש כל פרק מצויין השם של נקודת המבט. דמויות הגיבורים מאד מורכבות. אף אחד הוא לא טוב מוחלט או רע מוחלט. יש להם סודות, הם נמצאים תחת לחץ חברתי, הם עומדים בפני בחירות לא פשוטות – ולא תמיד הם בוחרים נכון.

“זה שקפאת במבחן ההוא ולא הצלחת לא אומר שלא היית שייכת לשם. מבחן אחד באמת לא קובע מי את.” (עמ’ 355)

הספר הוא דיסטופיה ומעין עולם אלטרנטיבי, אבל אין בו כמעט פנטזיה-מד”ב ממשיים כמו כוחות על, קסמים או טכנולוגיה עתידנית (מלבד כמה דברים די קטנים כמו נבואה). מלבד היותו דיסטופיה, הוא גם רומן התבגרות והספר נוגע בהרבה נקודות רלוונטיות לנוער כמו קבלה עצמית, אהבה, שיפוטיות ולחץ חברתי.

למה כשמישהו אחר עושה לנו משהו רע אנחנו מלקים את עצמנו? מפקפקים בטוב שבנו, בזה שמגיע לנו – למה אם מישהו אחר לא אוהב אותנו אנחנו לא אוהבים את עצמנו? (עמ’ 304)

מה פחות אהבתי?

עם זאת, למרות כל השבחים וההנאה, ההנאה שלי לא היתה לגמרי מושלמת כי הרגשתי שהיו לי חסרים בספר כל מיני פערי מידע שלא קיבלו יחס מספק, נקודות שהושארו לקורא להבין לבד (אבל לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון), וסוף חצי פתוח שאמנם סוגר חלק מהקצוות בספר אך לא את כולם ומשאיר לקורא הרבה מקום לדמיון (אני מודה שאני מחבבת בעיקר סופים סגורים). עדיין למרות זאת אני ממליצה על הספר.

נ.ב. הכריכה בעיני יפהפיה – גם מבחינת העיצוב, גם בהתאמה לז’אנר וגם בהתכתבות שלה עם תוכן הספר.

טריגרים ותכנים רגישים:

בריונות בתיכון, אובדן הורה, תנאי עבדות קשים, סצנה אחת קצרה של אלימות כלפי ילדים קטנים (לדעתי תזעזע בעיקר הורים, לא נוער), סצנת התאבדות בשריפה (לא מפורטת גרפית), סצנת מוות (לא מפורטת גרפית).

הגיבורים בני 16 והספר מיועד בעיקר לנוער בוגר, אבל למרות המקובל בז’אנר – הספר לא גרפי בכלל, גם מבחינת אלימות וגם מבחינת מיניות. האלימות שם בגדול לא יותר חמורה ממה שיש בספרי פרסי ג’קסון, ומבחינת מיניות – יש שם נשיקה, טיפונת ליטוף מתחת לבגדים והתאהבות/תשוקה – ממש שום דבר מעבר לזה. לדעתי הספר יוכל להתאים גם לגיל חטיבה, לפחות לחלק מהילדים.

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים | 520 עמ’ | מרץ 2023