ריני [לא אהבתי]

ריני / דורית לאור (24 עמ’, הוצאת ניב)
ריני הוא ילד שרגיש מאד לרעש ולכן חושש לצאת מהבית. בחוץ יש הרבה קולות מפחידים כמו קול של אופנוע. בעזרת אמא וחבר מהגן, הם מצליחים לשכנע את ריני לצאת החוצה ואפילו להנות.
כשחברה אמרה לי שהיא מביאה את הספר “ריני” לילדים שלי ואמרה לי שהוא מדבר על ילד עם רגישות-יתר (אחת מהבעיות בהפרעה בויסות החושי), שמחתי. אני סובלת מקשיים בויסות החושי, וגם חלק מהילדים שלי (ברמה זו או אחרת) ואני גם מנהלת את קבוצת ‘גם אני עם קשיי ויסות חושי’ בפייסבוק, כך שמדובר בנושא שקרוב מאד ללבי. כנראה שבגלל זה הגעתי לספר עם הרבה מאד ציפיות, ופשוט… התאכזבתי.
לאחרונה, בעקבות הפריחה של הוצאות עצמאיות שבהן כל אחד יכול להוציא ספר אם יש לו מספיק כסף, נהיה טרנד שבו כל הורה שחושב שהילד שלו ייחודי או שהוא מצא איתו פתרון ממש מקורי – מוציא ספר על “הסיפור המיוחד שלו”. ספר ילדים נשמע נורא קל, נכון? כל מה שצריך זה כמה משפטים, אולי בחרוזים, קצת ציורים, ניקוד, והנה – טדאם – ספר!
אז זהו, שלא. ספר ילדים חייב להיות טוב. איכותי. הוא לא חייב להיות בחרוזים, ואם הוא בחרוזים הם צריכים להיות טובים. השפה צריכה להיות תואמת גיל, וגם אורך הטקסט. האיורים צריכים להיות ברמה גבוהה כי הם מכסים את כל הדף ולא סתם קישוט. לא כל אחד יכול לכתוב ספר ילדים רק בגלל שיש לו ילד או שהוא עובד עם ילדים!
וגם כאן הספר הזה נופל בדיוק לאותם בורות. מדובר על ספר ש”מבוסס על סיפור אמיתי” וזו בדיוק ההרגשה: ספר שמספר על ילד ספציפי מאד עם בעיה ספציפית מאד ופתרון ספציפי מאד, ולא באמת מנסה להתאים את עצמו לכל הילדים הרגישים. רגישות-יתר היא טווח גדול מאד של דברים, אבל כאן התייחסו לפן אחד בלבד – רגישות לרעש. אז בסדר, הייתי יכולה להגיד שהספר הזה מתאים לפחות לילדים שסובלים מרגישות לרעש, אבל הספר לא מסתפק בזה אלא גם מפרט לנו כמה פעמים על איך ריני אוהב להתמודד עם הצפה בעזרת פעולה “מיוחדת”: לסובב דברים, שזו פעולה מאד מאד ספציפית לריני כי לכל ילד יש את דרכי ההתמודדות שלו (או שאין בכלל). הירידה הזו לפרטים פשוט הופכת את הספר הזה לספר שרוב הילדים פשוט לא באמת יצליחו להזדהות עם ריני, וחבל.
גם הדרך שבה מרגילים את ריני לצאת החוצה היא מאד מוזרה בעיני ולא מביאה שום פתרון אמיתי, לא לילד ולא להורה אלא יותר מתארת מקרה שקרה ואי אפשר באמת ללמוד ולקבל ממנו כלים.
הספר גם מלא במלל מיותר. בספר יש 24 עמודים, והוא מרגיש מאד ארוך ומפורט. וגם – הספר לא החליט אם הוא רוצה להיות בחרוזים או לא, ואין עקביות. אפילו הניקוד עצבן אותי – כשהשאירו את המילה “ארנבון” לא מנוקדת מספר פעמים בזמן ששאר הספר מנוקד.
יצאה לי סקירה קצת עצבנית. אבל כנראה שבאתי עם ציפיות מאד גדולות והספר ממש אכזב אותי, במיוחד שהנושא כל כך קרוב אלי. לא ככה מנגישים את הבעיה, ובטח לא את הפתרונות.
אגב, להשוואה, סקרתי פה לא מזמן את הספר דרוקי הדרקון של נירית אברהמי. ספר שיצא באותה הוצאה ועם אותו מאייר, ומדבר על בעיות בויסות הרגשי (לא החושי). ספר שהוא אמנם לא מושלם וגם בו יש קצת הרבה מלל אבל הוא כל כך כל כך הרבה יותר טוב. הוא מביא מגוון רחב של סיטואציות כך שכל ילד עם בעיות ויסות רגשי יוכל להזדהות לפחות עם אחת מהן. הוא מביא גיבור שהוא דרקון (שיוצאת לו אש והוא מנופף בזנב), ומרחיק את הסיטואציה מהילד כדי שהיא תהיה פחות טעונה רגשית. הוא מביא לילד כלים – בעזרת חסידה וציפורת – שמלמדות אותו דרכים שונות (יותר מאחת!!) איך להתמודד עם הצפה רגשית. ובסוף הספר יש גם כפולת עמודים שמיועדת להורים – שמסבירה גם על בעיות בויסות הרגשי וגם נותנת כלים בצורה מסודרת. אז כן, תלמדו, ככה עושים את זה.

כתיבת תגובה