המקרה המוזר של בת האלכימאי / תיאודורה גוס
גם מי שלא קרא את הספר המפורסם על ד”ר ג’קיל ומר הייד, מכיר בוודאי את הסיפור הכללי: מדען שעשה ניסויים על עצמו, וגרם לכך שהיה ד”ר מכובד בימים (ג’קיל) ורוצח מעוות בלילות (הייד).
ב”בת האלכימאי”, אנחנו מלווים את מרי – בתו של מר ג’קיל – במסעה לנסות לגלות את האמת על ג’קיל והייד. אל התעלומה המרתקת מצטרפות דמויות נוספות מיצירות שנכתבו על אותה תקופה כמו שרלוק הולמס, ד”ר מורו (האי של ד”ר מורו), “דרקולה” של בראם סטוקר, ועוד.

קראתי את הספר בשבת ופשוט נהניתי ממנו.
העלילה לא מפסיקה להיות מעניינת ומותחת אפילו לרגע (אם כבר להפך: הביקורת היחידה שיש לי על הספר זה שאין מספיק הפוגות מהמתח), הדמויות מגוונות ומעניינות (דיאנה הפרחחית, ג’סטין העדינה, גברת פול האמהית…), והשילוב עם שרלוק הולמס ו-ווטסון פשוט הפכו את הסיפור למושלם.
למרות שמדובר בספר ביכורים – הסופרת לא נפלה למלכודות כמו צירופי מקרים לא אמינים או דיאלוגים קלישאתיים, אלא כל החוטים התחברו בצורה מעולה, הרבה מעבר למה שציפיתי, והרגשתי שהספר עבר טיפול קפדני מאד כדי ליצור תוצר מושלם.

אני מודה שהגעתי לספר עם חשש מסויים – בביקורות על הספר התייחסו הרבה לעניין שהדמויות נדחפות לאמצע הסיפור עם הערות ביניים על הדרך שבה קתרין (אחת הדמויות) כותבת את הסיפור. קראתי בעבר ספרים שהערות-ביניים היו לי סבבה בהם (פראצ’ט) וכאלה שממש סבלתי מהם (הנסיכה הקסומה). בבת האלכימאי ממש ממש נהניתי מהן. ההערות היו מצויינות ומצחיקות וגרמו לי כמה פעמים לצחוק בקול ולא רק לחייך. הן גם לא היו בצורת כוכבית מעצבנת שגורמת לך לאבד את השורה אלא ממש חלק מהעמוד פשוט מעומד בצורה שונה כדי להבין שמדובר בהערות ביניים ולא חלק מהסיפור. אז שאפו גם לסופרת שהצליחה ליצור הערות ביניים ממש מוצלחות, וגם למי שהמציא את הפורמט הזה, הוא כל כך הרבה יותר נוח לקריאה.

העלילה קורית על רקע הרציחות הסדרתיות בווייטצ’אפל – שבזמנו יוחסו לג’ק המרטש – אבל הרציחות הן רק רקע לסיפור של הגיבורות של הסיפור. או במילים שלהן בהערות הביניים בעמ’ 190 –

מרי: “…זה לא רק הסיפור על איך פענחנו את רציחות וויטצ’אפל. זה הסיפור שלנו.”
דיאנה: “לא נראה לי שאת אמורה להגיד שפענחנו את הרציחות.”
מרי: “אבל ברור שפענחנו אותן, בסופו של דבר. אחרת לא היינו כותבות עליהן, נכון? אבל איך פענחנו אותן ומה קרה לנו לאורך הדרך? זה הסיפור האמיתי.”

קשה מאד שלא להשוות את הספר הזה ל”עידן דרקולה” (קים ניומן, הוצאת אופוס). עידן דרקולה מתרחש בדיוק באותה תקופה, עם אותן דמויות בדיוניות, ועל רקע אותה סדרת רציחות בדיוק. אבל בעוד עידן דרקולה הוא רומן פנטזיה אפל ומדמם שהרציחות מהוות בסיס לפרישת היסטוריה אלנטרנטיבית מרתקת בה ערפדים חיים לצד בני האדם והולכים ומשתלטים על אנגליה, ומתמקד בעיקר בדמויות מ”דרקולה” (והדמויות משאר הספרים הן דמויות משניות או שוליות), בת האלכימאי הוא יותר ספר מתח שסובב סביב בני האדם והעובדה שאם אתה מעוות או תוצר של ניסוי מדעי זה לא מה שיקבע אם אתה אנושי או מפלצת, וגם סביב דמויות נשיות חזקות ועצמאיות, ומתמקד יותר בדמויות מספרים אחרים (בעוד דווקא הדמויות מדרקולה הן דמויות משניות או שוליות).

—-
קללות – כמעט כל הקללות מצונזרות בצורה מאד בריטית מנומסת ומשעשעת. (הסופרת אמריקאית אבל העלילה באנגליה וזה משפיע מאד על צורת הדיבור וההתנהגות של הדמויות).
אלימות – יש רציחות שכוללות גופות ללא חלקים. יש גם יריות. מעבר לזה אין פירוטים גרפים מזעזעים ומיותרים.
מיניות – אין סצנות מיטה. נדמה לי שאין אפילו נשיקה. כן יש התייחסות נרחבת ל”יצאניות” והחיים כזונה, הריון מחוץ לחתונה ואמצעי מניעה.
* מתאים לנוער בוגר ומעלה. תלוי ברמת הרגישות.

—-
הבהרה – אין צורך בקריאה מקדימה של הספרים שמוזכרים בספר. בגדול על כל מה שצריך יש פירוט נרחב בספר עצמו. אם בכל זאת בא לכם להגיע עם ידע מקדים ולזהות רפרנסים בספר עוד לפני שמדברים עליהם בפירוש – תקראו בויקיפדיה על ד”ר ג’קיל ומר הייד, פרנקנשטיין, דרקולה, האי של ד”ר מורו, ובתו של רפאצ’יני (לא יודעת אם הסיפור תורגם לעברית). על שרלוק הולמס אני מניחה שאין מה להרחיב יותר מדי…
—-

לא פירטתי כאן הרבה על העלילה עצמה כי אני לא רוצה להרוס. אבל היא באמת כיפית, מתגלגלת מסצנת מתח אחת לאחרת, וקשה שלא להתאהב בדמויות שמקיפות את מרי. ומתברר שיש עוד ספרים בסדרה, ואני ממש מקווה שיתרגמו גם אותם.
ממליצה בחום, ממש.

הוצאת דוב לדעת – משחקים עם מילים | תרגום: חמוטל ילין | עריכת תרגום: חמוטל לוין | 425 עמ’
https://dovladaat.com/shop/product/AthenaClub1

—-
יש מצב שזו הסקירה הכי ארוכה שכתבתי אי פעם.