רות היא מנהלת יחידת טראומה, אבל סוחבת בעצמה לא מעט בעיות ומשקעים, ביניהם על בנה טום שנעלם מחייה באופן פתאומי. הכל מסתבך עוד יותר כשמגיע לטיפול דן גריפין, שדומה דמיון מבהיל לבנה ומערער את שיקול דעתה המקצועי. וכאן הדברים מתחילים להסתבך לאט לאט.
אם טובה דיה מוגדר כמותחן פסיכולוגי והוא אכן כזה, אבל הוא לא ספר מתח רגיל. ספרי המתח הסטנדרטים שאני רגילה לקרוא מתחילים בפשע ומסתיימים בתפיסת הפושע. כאן אין שום פשע בתחילת הספר ושום בלש לא חוקר תעלומה. במקום זה אנחנו מקבלים את הסיפור מגוף ראשון מנקודת המבט של רות, אבל לא לפי הסדר. הסיפור קופץ בין ההווה (שמסופר בזמן הווה – “היא מסתכלת”, “הוא אומר”) לבין העבר, ואפילו רמיזות כלפי העתיד. כבר במשפט הראשון בספר, רות מרמזת לנו על הבאות – “דן גריפין לא היה יוצא דופן. הוא היה חרד […], כך תיארתי אותו לשוטרים“.
ככל שרות ממשיכה לספר ולספר אנחנו מרכיבים עוד ועוד חלקים בפאזל הגדול שמרכיב את הסיפור. הקפיצות בין הזמנים מעט מתישות בהתחלה אבל זה בדיוק מה שהופך את הסיפור למותח, ופרטים שנראו שוליים בהתחלה הופכים לחשובים בהמשך. אנחנו מבינים יותר את דמותה של רות, וגם את של דן. אנחנו מכירים לאט לאט את הנפשות הפועלות מסביב ואיך הם משתבצים בכל הפאזל הזה. אנחנו מבינים שמשהו חמור יקרה בסוף, אבל אנחנו לא יודעים מה, עד לסוף הספר שאז כבר הייתי על קוצים.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו בתחילת הספר היה הכתיבה. הכתיבה פשוט נפלאה, זורמת ומיוחדת. בב תומס מצליחה להכניס המון פרטים במשפט אחד בלי לתת לקורא הרגשה שהיא מאכילה אותו בכפית. הספר הוא אמנם “רק” 340 עמודים, אבל הם דחוסים בתוכן ובמידע. כמובן הקרדיט היא גם למתרגמת נעה שביט, שמצליחה להעביר את הכתיבה הזו לעברית בלי שנרגיש.
אני כן אסייג פה קצת – אני חושבת שלספר צריך להגיע עם הרבה סבלנות, כמו להרכיב פאזל של 1000 חלקים כשלא יודעים מה התמונה שצריכה לצאת. אבל עם הסבלנות הנכונה, ולא תזיק גם אהבה לפסיכולוגיה – אתם תהנו.