רות היא מנהלת יחידת טראומה, אבל סוחבת בעצמה לא מעט בעיות ומשקעים, ביניהם על בנה טום שנעלם מחייה באופן פתאומי. הכל מסתבך עוד יותר כשמגיע לטיפול דן גריפין, שדומה דמיון מבהיל לבנה ומערער את שיקול דעתה המקצועי. וכאן הדברים מתחילים להסתבך לאט לאט.

אם טובה דיה מוגדר כמותחן פסיכולוגי והוא אכן כזה, אבל הוא לא ספר מתח רגיל. ספרי המתח הסטנדרטים שאני רגילה לקרוא מתחילים בפשע ומסתיימים בתפיסת הפושע. כאן אין שום פשע בתחילת הספר ושום בלש לא חוקר תעלומה. במקום זה אנחנו מקבלים את הסיפור מגוף ראשון מנקודת המבט של רות, אבל לא לפי הסדר. הסיפור קופץ בין ההווה (שמסופר בזמן הווה – “היא מסתכלת”, “הוא אומר”) לבין העבר, ואפילו רמיזות כלפי העתיד. כבר במשפט הראשון בספר, רות מרמזת לנו על הבאות – “דן גריפין לא היה יוצא דופן. הוא היה חרד […], כך תיארתי אותו לשוטרים“.