חופשי זה [אהבתי]

חופשי זה / חיים נבון

אור ורוט חיים בישראל של שנת 2089. שנה בה העולם חופשי ומשוחרר ממחוייבות. אין יותר חתונה ונישואין, אין יותר מודל משפחתי שבו ההורים המולידים מגדלים את הילדים לעד. כל אחד חופשי לחלוטין לבחור לעצמו בן או בת זוג בחוזה שבועי או חודשי, וגם לבחור לעצמו הורה (או ילד) בחוזה מתחדש לזמן מוגבל, כי מי שילד את הילד הוא לא בהכרח מי שמתאים לגדל אותו. אין מחוייבות לנצח, מה שהופך את הבחירה ליומיומית. אם לא טוב לך, אתה תמיד יכול לבחור שלא לחדש את החוזה. אתה לא כבול, אתה חופשי!
ולא רק זה, אלא שהעולם עצמו הוא מקום טוב יותר. האנושות הגיעה לשיאים של טכנולוגיה, כמעט כל בעיות התחלואה נפתרו, אין צורך לצאת מהבית כדי לפגוש אנשים וכמעט הכל אפשר לנהל בצורה דיגיטלית (סטייל זום – רק הרבה יותר משוכלל, כמובן. בכל זאת שנת 2089).

אור הוא מידען, שהוא המקבילה לעיתונאי-תחקירן בימינו, ורוט היא עורכת דין. הם זוג בחוזה-זוגיות מתחדש. אור נשכר לחקירה – למצוא בחורה שנעלמה באופן פתאומי. ורוט מתמודדת עם לקוחה שחטפה את הבן שלה למרות שחוזה ההורות שלהם לא יכול להתחדש עוד. ואז הדברים מתחילים להסתבך.

הספר הוא דיסטופיית-מד”ב (יש בעצם דיסטופיה לא מד”ב?). היא מציגה את דילמת הבחירה מול החופש ושואלת אותנו בעצם, מהו חופש אמיתי? את הספר כתב הרב חיים נבון, אבל מלבד העובדה שהספר נקי מסצנות מיטה – אין פה הרגשה שהספר נכתב על ידי רב, כך שהספר לחלוטין מתאים גם לחילונים. אין בספר סממנים דתיים, והגיבורים הם זוג מאוהב שמבלה אחד אצל השני. מה שכן, הספר מעביר פה מסר לא ממש סמוי בעד משפחה אמיתית, בעד מחוייבות של קשר זוגי וקשר הורי, ובעד ילודה (באופן כללי, להביא לעולם לפחות ילד אחד או שניים. לא מדברים על כמויות). אבל הספר לא מביא את זה כהטפה חד צדדית, הוא כן מביא דיונים בעד ונגד, יתרונות וחסרונות.

כבר הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה, אבל לקח לי זמן להגיע אליו. בסוף יצא שהגעתי אליו בתזמון הכי מדוייק שיש. בעולם האוטופי (או דיסטופי, תלוי את מי שואלים) שבו אור ורוט חיים, כמעט הכל מתנהל בצורה דיגיטלית. פגישה פיזית נחשבת לחדירה של הפרטיות והפרת האינטימיות ולכן ממעטים להשתמש בזה. רוב האנשים עובדים מהבית כי אין צורך לצאת. אין כמעט קשר עם ההורים המולידים. וכמובן גם לא עם הילדים שלך, אחרי שפג חוזה ההורות מולם. ודווקא עכשיו, בסגר של הקורונה, מורגש כמה האנושות זקוקה לזה. כמה אנשים סובלים מהעובדה שאי אפשר להיפגש עם ההורים או להגיע לסבא וסבתא לליל הסדר. כמה ישיבות אונליין דיגיטליות לא באמת מחליפות ישיבות אמיתיות. וכמה מגע אמיתי חסר לרובנו. ובהחלט מעניין מה יקרה כשכל המשבר הזה יגמר, האם יותר אנשים יעברו לעבוד מהבית בצורה דיגיטלית מרחוק, או שדווקא ירצו לחזור לעבודה פנים אל פנים, ואיפה נהיה בעוד כמה עשרות שנים כשהטכנולוגיה תתפתח הרבה יותר.
במידה מסויימת הספר הזכיר גם קצת את “שמש עירומה” של אסימוב, שמתרחש על כוכב לכת אחר אבל עם עקרונות דומים.
אהבתי מאד גם את הבחירה בשם הספר. “חופשי זה” שמתנגן לנו בראש אוטומטית עם המשך המשפט “…לגמרי לבד”. אבל האם זה באמת ככה? לא סתם שם הספר הוא רק החצי הראשון של המשפט.

בשורה התחתונה, מאד נהניתי מהספר. הוא טוב, הוא מעניין. הוא מציג דילמות שהזדהיתי איתן, ומסר שהזדהיתי איתו גם (אם כי בטח שלא כולם יזדהו). לא מאד אהבתי את הסוף שלו וכן הרגשתי שהספר קצר מדי (רק 200 עמודים), אבל הספר מעמיד מראה מול החברה שלנו ומול שאלת הבחירה והחופש, ובעיני הוא עושה את זה בצורה מרתקת ומעוררת מחשבה.