אורות צפוניים [המצפן הזהוב] / פיליפ פולמן

כבר הרבה זמן שסדרת חומריו האפלים נמצאת ברשימת הספרים-שאני-צריכה-לקרוא אבל לא הגעתי אליה עדיין (הרשימה שלי די גדולה). בגלל שיצאה סדרת טלוויזיה שכולם מדברים עליה, החלטתי להעביר את הספרים לראש הרשימה כדי לקרוא ורק אחרי זה לצפות, והשגתי מהספריה את הספר הראשון בטרילוגיה – “אורות צפוניים” בתרגום הישן (והפחות מוצלח) / “המצפן הזהוב” בתרגום החדש יותר. (* לקחתי את התרגום הישן כי לא ידעתי שהוא קיים בתרגום חדש וטוב יותר, גיליתי רק בדיעבד וזה היה מבאס)

העלילה מספרת על לירה, ילדה/נערה שמתקרבת לגיל ההתבגרות, שחיה בעולם מקביל לשלנו: יש הרבה דברים דומים (יש מכוניות ומשאיות, למשל) אבל גם הרבה דברים שונים (ספינות צפלין במקום מטוסים, הכנסיה היא המוסד השולט, יש אי שוויון בין נשים לגברים). לכל אדם יש דאימון – סוג של בן לוויה בלתי נפרד שמייצג את הנשמה בדמות של חיה. הדאימונים הם חלק מרכזי מאד בסיפור.
לירה היא יתומה שחיה בקולג’ ג’ורדן, ומחלקת את זמנה בין השכלה מהמלומדים לבין התרוצצות עם ילדי המשרתים. כשילדים מתחילים להיעלם, נפוצות שמועות על “המלעלעים” (בתרגום החדש והטוב יותר: האכלנים), חבורה שכנראה חוטפת ילדים למטרות לא ידועות. ואז קורים שני דברים במקביל: רוג’ר, חברה הטוב של לירה, נעלם, וגם מגיעה אשה מסתורית, מקסימה ויפהפיה ורוצה שלירה תעבור לגור אצלה ולהיות העוזרת שלה. מכאן מתחיל סוג של מסע בריחה-הצלה שמשלב גם מכשפות, דובי קוטב משוריינים וניסויים אכזריים בילדים.

במהלך הקריאה הרגשתי שהספר מותח, מרתק, סוחף ומעניין אבל לא הצלחתי להגיד לעצמי שהוא “מהנה”. משהו בו תפס את הלב אבל בצורה לא כל כך טובה. הרגשתי שאני חייבת להמשיך לקרוא אבל לא הרגשתי את ה”כיף” שאני מרגישה בספרי מתח אחרים, אולי בגלל כל העניין של הניסויים בילדים שגרמו לי להרגיש כמו חור בלב. ואז בפרקים האחרונים הסופר פשוט נותן סטירה לפרצוף, משנה לחלוטין את התפיסה שלנו לגבי אחת הדמויות ה(יחסית) מרכזיות ונותן סוף לא צפוי בעליל ובעיני מאד מאד מבאס. מלבד הפי-אנד מסויים שציפיתי לו (זה ספר נוער!) ולא קרה – הרגשתי שהסופר גם מנסה להכניס בכוח את המסרים האנטי-נוצריים שלו לתוך הסדרה, ולכן הסוף היה בעיני מאד מאד תקוע, תלוש ומאולץ. אין לי בעיה עם מסרים אנטי נוצריים או אפילו אנטי דתיים (אני נוהגת להתעלם), אבל יש לי בעיה עם מסרים שדוחפים בכוח ולא קשורים לעלילה. אני יודעת שהרבה אנשים ממש ממש אוהבים את הסדרה הזו וממליצים עליה (לא סתם היא היתה ברשימת הספרים שאני צריכה לקרוא) אבל לי באופן אישי היא פשוט עשתה פיכסה בלב בפרקים האחרונים וסגרתי את הספר עם תחושת בחילה. כאילו הספר עבר בבת אחת מספר יחסית-נוער לספר מבוגרים.

בנוסף, הספר מיועד כביכול לנוער אבל קחו לתשומת לבכם:
* מבחינת אלימות: אין הרבה (הניסויים בילדים ברמת העיקרון לא כוללים אלימות פיזית אלא משהו שקשור לעולם הפנטזיה שבספר), אבל יש למשל מישהו שמראה ראש כרות. ויש גם ילדים שמתים. לא משהו מאד קל לעיכול בעיני אבל אולי דווקא כאמא אני רגישה יותר מאשר נער.
* מבחינת מיניות: רוב הספר היה סבבה כשההתייחסות היחידה ברוב הספר היתה רק לאישה שנכנסה להריון מחוץ לחתונה, ושאח”כ מדברים על זה שהחוק מרשה לגבר לנקום במי שאונס את אשתו. אבל בפרקים האחרונים זה עולה רמה: באחד הפרקים האחרונים יש כבר פירוט די גדול על מה זה סירוס גברי. משהו שקצת הזוי בעיני להכניס לספר נוער. ובנוסף יש התייחסות מצד נבלת-העל בסיפור לגיל “ההבשלה המינית” שיש בו “מחשבות מטרידות” שליליות (בעיניה. היא הרעה בסיפור ורוצה לגרום שזה לא יקרה. מוסר מאד נוצרי כמובן).
* מבחינה דתית: בפרקים האחרונים של הספר יש ציטוטים מעוותים מהתנ”ך – כביכול התנ”ך שקיים בעולם שלהם שמכיל גם התייחסויות לדאימונים. וההתייחסות לכל עניין הדת (דמויית הנצרות, במקרה הזה) כאל משהו מאד רע, וממה שהבנתי בספרים הבאים זה הופך להיות עוד יותר קיצוני ומניפסט שנאה נגד הדת, ברמה שזה הפריע להרבה מאד דתיים לקרוא את הספרים בהנאה.

בקיצור, תחליטו מה שבא לכם. מצד אחד הסדרה מאד נחשבת ואומרים שסדרת הטלוויזיה מוצלחת מאד. באופן אישי יצא לי כל החשק להמשיך לספרים הבאים בטרילוגיה. סיימתי את הספר כבר לפני שבוע+ אבל רק עכשיו הצלחתי למצוא את הכוחות הנפשיים לכתוב עליו. ובגלל שאומרים שסדרת הטלוויזיה מאד נאמנה למקור, אולי גם אוותר עליה.

—** עקב הערה שהעירו לי לגבי קהל היעד של הספר, מצאתי בויקיפדיה את המשפט הבא: “בהוצאה לאור של הטרילוגיה האנגלית ייעדו את הספרים לנוער, אך פולמן תיכנן בכתיבתו לדבר למבוגרים.”. מעניין 🙂