קרוב מדי / נטלי דניאלס

על מה הספר?

קוני היא אמא לשני ילדים. היא פוגשת בגינה את נס, השכנה החדשה. הן מתחילות להתחבר, וגם הילדות הקטנות שלהן. את אינסטינקט האזהרה שקוני מרגישה, היא שמה בצד.
פלאשפורוורד כמה שנים אחרי זה: קוני מאושפזת במוסד פסיכיאטרי, פצועה, אחרי שביצעה פשע נורא. לטענתה, היא לא זוכרת כלום ממה שקרה. הפסיכיאטרית שלה צריכה לנסות להבין האם היא באמת לא זוכרת כלום, או שהיא שפויה ומשקרת ובעצם כשירה לעמוד למשפט. בשביל זה היא מנסה לדובב את קוני שתספר לה מהתחלה מה בדיוק קרה.

מה חשבתי עליו?

כשכנרת הציעו לי את “קרוב מדי” לסקירה, התקציר היה מסקרן. לא הייתי בטוחה אם זה מותחן פסיכולוגי או רומן-מתח (שבו הפרוזה גדולה מהמתח עצמו) אז ניסיתי לחפש בגודרידס וראיתי שיש לספר ציון יחסית סבבה (3.8) והוא מוגדר כמתח. אז אמרתי – יאללה, נראה טוב.
בפועל? במילה אחת: אכזבה. בכמה מילים: אני התאכזבתי כי היו לי ציפיות למותחן פסיכולוגי גדוש בטוויסטים, והוא התגלה כרומן-מתח עם טוויסטים מינימלים, שיתאים יותר לחובבי פרוזה-מתח.

וקצת יותר בפירוט

הפרק הראשון שמתאר איך קוני ונס נפגשות בגינה היה עם אווירה מאד קריפית שגרמה לי ממש לרצות לקרוא עוד. אבל בתכלס רוב הספר נע בין שתי עלילות: קוני שמספרת לפסיכיאטרית בהדרגה כל מה שקרה מהרגע שהיא הכירה את נס, והחיים של הפסיכיאטרית – שצריכה כנראה פסיכיאטרית בעצמה. לאט לאט אנחנו מגלים מה בדיוק קוני עשתה, איך ולמה – וכמובן איך היא הידרדרה לשם בהדרגה. לפי הפרק הראשון חשבתי שיהיו מלא טוויסטים אבל ככל שהספר התקדם הכל הרגיש לי מאד צפוי.

שתי העלילות מתמקדות מאד ביחסים הזוגיים והחברתיים של קוני ושל הפסיכיאטרית (כל אחת בנפרד), ומתעלמות כמעט לגמרי מאספקטים אחרים, למשל העבודה של קוני. זה היה ממש ממש מעייף וחוזר על עצמו – באיזשהו שלב קצת התבלבלתי מי אהוב הילדות של מי.

אני חושבת שהדבר שהכי הפריע לי היה שהספר מאד וולגרי ובוטה. שימוש בקללות, מטאפורות שמבוססות על מילים נמוכות (“הקנאה שלי ניתזה לכל עבר, כמו הפיפי של ג’וש סביב האסלה”), יחסי מין מפורטים (כבר באחד הפרקים הראשונים עוד לפני שבכלל התחברנו לדמות המדוברת, וזה אפילו לא היה רומנטי), שימוש באלכוהול וסמים, ועוד. ברור לי שיש כאלה שזה לא יפריע להם אבל זה הפריע לי מאד כי הרגשתי שברוב המקרים אין לזה הצדקה (למה לכתוב “אני יכולה להיות זין” במקום “אני יכולה להיות כלבה” או סתם “מגעילה”?). אם לא מפריע לכם דברים כאלה, אז כנראה תוכלו לקרוא את הספר בלי בעיה.

בנוסף הרגשתי שהסופרת (הגרושה) ממורמרת על החיים שלה ובטוחה שכווווווווולם ברחוב הם אנשים מתוסכלים, שבורים, מיואשים, פגומים, שונאים את בן/בת הזוג שלהם ומתים לבגוד. אחרת תסבירו לי איך מתוך 3 זוגות עיקריים, כמעט כולם שם בסוף גרושים, בוגדים, או כמעט בוגדים. אני לא אוהבת ספרים שמנסים לצייר את העולם שלנו כדיכאון מתמשך.

שורה תחתונה

אמנם אני פחות התחברתי לספר אבל לפי גודרידס נראה שהרוב די אהבו אותו. הוא כנראה יתאים יותר לחובבי פרוזה מאשר חובבי מותחן פסיכולוגי מצמרר, לאנשים שאוהבים לקרוא על זוגיות ויחסים, ולמי שלא נרתעים מוולגריות ותכנים בוטים.

טריגרים ותכנים רגישים

אלימות ואובדן: פגיעה עצמית, אובדן הורי, אובדן ילד (פלאשבק), קשיי פוריות והפלה (פלאשבק).
זוגיות ומיניות: בגידה זוגית, נישואים פתוחים, יש כמה סצנות מין מפורטות מאד.
שונות: סמים שונים, מחלות נפש, מוסד פסיכיאטרי, הקאה, דיכאון.

---

כנרת זמורה דביר | תרגום: שאול לוין | 304 עמ’ | ינואר 2024

---

רכישת הספר בהנחה:

לרכישה באתר הוצאת כנרת לחצו כאן. לקבלת 15% הנחה יש להוסיף את קוד הקופון realbooks באתר הוצאת כנרת.