קולו של המלאך [ככה ככה]

קולו של המלאך / גיום מוסו

כמה הרבה שמעתי על גיום מוסו וכמה נפלאים ספרי המתח שלו וכמה כדאי לי לקרוא אותם.
ניסיתי את קולו של המלאך אבל ממש התאכזבתי.

קולו של המלאך (שם הספר לא קשור בעליל לעלילה), מספר על שני אנשים שנתקלים (מילולית) אחד בשני בשדה התעופה, ובבלאגן של הרמת החפצים שלהם הם בטעות לוקחים את מכשירי הפלאפון אחד של השני (כי יש להם בדיוק את אותו דגם וצבע!!). הם שמים לב לזה רק כשזה מאוחר מדי וכל אחד מהם נמצא במדינה אחרת.
שני הצדדים יוצרים קשר אחד עם השני ומבטיחים לשלוח את מכשיר הפלאפון כמה שיותר מהר בדואר.

וכאן מתחיל סיפור מטומטם לחלוטין בלי שום היגיון שהולך ומסתבך עם כל הקלישאות האפשריות מז’אנר הרומנים ומז’אנר המתח.
במקום למהר לשלוח את המכשיר ולרצות לקבל את המכשיר שלך בחזרה – כל אחד מהצדדים מחליט לחטט במכשיר של השני ולהסתקרן לגבי דברים שהוא מוצא שם. ואז במקום לשמור את הסקרנות ברמה סבירה של חטטנות – הם הופכים את זה לסוג של מפעל חיים ועושים דברים מאד לא נורמלים בשביל להשיג עוד מידע ולחקור את ה”תעלומה” שהם גילו (אעלק תעלומה, כן? דברים כמו “למה הוא נפרד מאשתו” ו”למה היא לא רוצה להכנס להריון”).
רק בחצי הספר בערך, הסופר טורח לתת לנו סוג של תירוץ עבור כל אחד מהם: מדלן היא שוטרת בעברה אז כל תעלומה מסעירה אותה ונותנת לה “דלק”, וג’ונתן מגלה באמצע ה”חקירה” שלו דברים שבאמת קשורים אליו אישית ונוגעים לעבר שלו ולכן מרגיש מחוייב להמשיך לחקור.

ועדיין, הספר פשוט מטומטם. יש שם צירופי מקרים לא הגיוניים בעליל, ודברים שאנשים נורמלים לא יעשו בחיים רק בגלל סקרנות (כמו להסתכן בכלא).

בנוסף לכל זה – היחס לזוגיות ומשפחתיות הוא צבוע וסותר את עצמו. בחור יקר, אם אתה גורם לאישה נשואה לעזוב את בעלה שבוע אחרי החתונה כדי להיות איתך – אל תתפלא שאחרי כמה שנים היא תבגוד בך. ואם לקחת כל כך קשה את הבגידה שלה, למה אתה עושה את אותו הדבר עם אישה תפוסה אחרת? פתאום זה לגיטימי?

בכלל, הדמויות המשניות לא מופיעות כמעט בכלל, והן לא אמינות בעליל. מדלן מסתובבת וחוקרת אחרי ג’ונתן, רגע אחרי שהיא מתארסת עם רפאל, ורפאל מעופף לו אי שם ואין לו מושג מה קורה איתה במשך שבוע בערך ואפילו לא שואל אותה למה לעזאזל היא עדיין עם הפלאפון של ג’ונתן. כל מיני דמויות משנה אחרות שהופיעו כמו החברה של מדלן והעוזר שלה בחנות – נותנות הופעת אורח ונעלמות בלי לתת שום עומק לסיפור.

חלקים מהספר מוקדשים לתיאור מפורט של דברים שוליים כמו הפרחים שמדלן קונה בחנות והקינוחים שג’ונתן מכין במסעדה. רגע אחד הספר מרגיש כמו קומדיה רומנטית שמדברת על אוכל ופרחים, ורגע אחרי זה צוללת לתהומות מזעזעות של חטיפה ואלימות.

הטוויסטים שבספר – חלקם צפויים, וחלקם לא צפויים רק מרוב שהם צפויים וציפיתי לדברים מפתיעים.

בקיצור, חפרתי הרבה (ואני יכולה להמשיך) רק כדי להגיד כמה הספר אכזב אותי, כנראה בניגוד לרוב העולם. הוא היה קלישאתי, מטופש, ערבב כמה סגנונות ביחד, הדמויות לא היו אמינות, הטוויסטים לא מעניינים, ובקיצור אכזבה אחת גדולה (עבורי. אני יודעת שרובכם כנראה אהבתם את הספר.)