סיום מסודר / ג’ואנה קאנון

על מה הספר?

לינדה היא אישה פשוטה שחיה חיים פשוטים ולא מאושרים עם בעלה טרי. היא עובדת במשרה חלקית בחנות צדקה ובאופן כללי היא אדם די מוזר בלי הרבה חברים. בשכונה שלה מתחיל לפעול רוצח סדרתי ובדיוק באותו זמן בעלה מתחיל להתנהג באופן חשוד ושונה מהרגיל. הסיפור מתרחש זמן קצר אחרי שלינדה וטרי עברו לבית חדש והיא ממשיכה לקבל את הדואר הישן של בעלת הבית, רבקה פינץ’, שאותה היא חולמת להכיר והיא משכנעת את עצמה שהן דומות מאד ויכולות להיות חברות טובות.

אחר כך שמעתי את ג’וליון אומר “אתן יכולות להתיידד,” ושמעתי את רבקה אומרת “היא היתה יכולה להיות אמא שלי”. הם בטח עברו לדבר על מישהי אחרת, כי לא אמרתי להם בת כמה אני וממש אי אפשר לנחש מהמראה שלי. (עמ’ 152)

מה חשבתי עליו?

למרות שהספר מסווג גם כמתח – הוא יותר רומן-פרוזה. הוא לא ספר מתח מהסוג של “מי עשה את זה” שגורם לך לחשוד בכל פרק במישהו אחר. גם לא ספר בלשות שמלווה את הבלש ורמזים בחקירה. וגם לא ספר של אקשן עם מכות ויריות. הוא ספר פרוזה שיש בו אווירה מצמררת, הקורא יודע שמשהו פה מוזר ולא תקין, וככל שנערמות החשדות כלפי טרי – האווירה נהיית יותר מוזרה.

הכתיבה

הכתיבה של ג’ואנה קאנון מעולה. היא מצליחה להביא את הסיפור בצורה אמינה ולבנות את העולם סביב לינדה בצורה הדרגתית, להוביל את הקורא לאט לאט אל תוך לב הסיפור. לפעמים בחירת מילים מסויימות מצליחות לקפל סיפור שלם במשפט אחד, וזה גם עובר נפלא בתרגום.

“אימא תמיד אמרה שאני חיה בעולם משלי, אבל היא לא הבינה שזה בדיוק הדבר שאף פעם לא הצלחתי למצוא לי.” (עמ’ 14)

הגיבורה

לינדה היא גיבורה לא סטנדרטית. היא אנטי גיבורה. היא לא באמת מסתדרת חברתית, ומפרשת באופן מעוות מאד את מה שקורה סביבה. וכאן נמצאת רוב הגאוניות של הספר: למרות שהספר מסופר ממבט ראשון מהעיניים של לינדה, שעוצמת עיניים כלפי דברים שלא מוצאים חן בעיניה ונותנת פרשנות חדשה לדברים אחרים כדי לא להביט למציאות המרה בעיניים – הקורא לא מקבל את התמונה המעוותת כמו שלינדה מנסה להראות אותה, אלא מבין בקלות את המצוקה של לינדה כאדם קל לניצול, תמים וחסר כישורים חברתיים בסיסיים.

בסוף נתתי לה מתנה, צעיף שהיא ראתה במגזין והתפעלה ממנו. חשבתי שאולי זאת תהיה התחלה יפה לחברות שלנו. “הפתעה!” אמרתי והושטתי לה אותו. היא היתה בהלם, זה היה ברור. “אני לא יכולה לקבל את זה, לינדה,” היא אמרה ועשתה מזה סיפור, כי אנשים חושבים שזה מה שצריך לעשות. אבל התעקשתי. הכרחתי אותה לקבל אותו, והיא שלחה אלי בדיוק את אותו חיוך שהיא שולחת לכל הלקוחות. אני חושבת שהיא פשוט היתה נרגשת מדי. אני יודעת שהיא היתה נרגשת מדי, כי אחר כך היא כמעט לא דיברה במשך שבועות. היא יצאה כל יום בהפסקת הצהריים והסתלקה ברגע שסגרנו את החנות בערב. יש אנשים שקשה להם לקבל ידידות, וזה ממש חבל. (עמ’ 63)

מה פחות אהבתי?

מה שהיה לי חסר בספר, באופן אירוני, זה דווקא… סיום מסודר. בסוף הספר אנחנו אמנם מגלים מי הרוצח ומה הקשר שלו ללינדה ולעלילה, אבל היה חסר לי איזשהו קלוז’ר, וידוי אחרון, הסבר של שוטר, או כל אחד מהכלים הספרותיים הרגילים שבדרך כלל מגיעים בסוף של ספרי בלשות ומסבירים לקורא את פתרון התעלומה בצורה מסודרת – מה המניע, איך הרוצח טשטש עקבות, ואיך הכל קרה. אמנם יש תשובות חלקיות, ובקריאה שניה כנראה שדברים ייראו אחרת, אבל עדיין נשארתי עם לא מעט שאלות.

טריגרים ותכנים רגישים

רצח, התאבדות, ככל הנראה משהו מיני בין גבר לנערות (לא מפורט מה בדיוק), ניצול אנשים חלשים, הורות מנוכרת ומשפילה.

---

ספרים בעלמא | תרגום: לי עברון | 358 עמ’ | מאי 2023