מדריך הטרמפיסט לגלקסיה [אהבתי]

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה / דאגלס אדמס
ארתור דנט הוא אדם רגיל לחלוטין, שיום אחד מגלה שהבית שלו עומד להיהרס כי בונים שם מעקף. הוא לא יודע שבעוד כמה שעות כדור הארץ כולו יהרס מאותה סיבה בדיוק. למזלו, חברו פורד פרפקט מציל אותו ברגע האחרון והם תופסים טרמפ עם חללית שעברה באיזור, ושניהם נכנסים למסע חלל פרוע במיוחד.
מדריך הטרמפיסט הוא ספר מד”ב נונסנס (למי שקרא את “אלבי” – בעיני ההומור מאד דומה). הוא לא נכנס בכלל להסברים מדעיים וטכנים, אלא כל כולו הרפתקה מטורפת, מצחיקה ומשוגעת בחלל. הספר הפך לקלאסיקה חוצת יבשות שעובד גם לסרטים, סדרות ומשחקי מחשב. לא קיים היום גיק שלא מכיר את התשובה 42, ו”יום המגבת” בעידן הפייסבוק וההייטק כבר הפך לנחלת הכלל.
מצד שני, דווקא העובדה שהספר הצליח בצורה כל כך רחבה, הופכת לפעמים ליריה עצמית ברגל: הבדיחות הכי טובות והכי מפתיעות שלו כבר מוכרות אפילו אצל מי שלא קרא את הספר מעולם, וכשמגיעים סופסוף לקרוא את הספר, זה כמו לשמוע בדיחה בפעם השניה.
זו כמובן לא סיבה לא לקרוא את הספר. הוא עדיין מוצלח ומצחיק, ואני חושבת שהוא חובת קריאה לגיקים, מעצם היותו קלאסיקת מד”ב. הוא פשוט כנראה יצליח להפתיע אתכם פחות מאשר מי שקרא אותו לפני עשרים שנה.

“איך הגענו הנה? שאל, מרעיד קמעה.
“תפסנו טרמפ”, אמר פורד.
“סליחה?” אמר ארתור, “אתה רוצה לומר לי שנפנפנו באגודל ואיזו מפלצת ירוקה פרוקת-עין הוציאה ראש החוצה ואמרה, ‘היי, בחורים, קפצו פנימה, אני מגיעה עד כיכר בייסינגסטוק?'”
“טוב,” אמר פורד, “האגודל הוא מכשיר איתות תת-אתא אלקטרוני והכיכר היא בכוכב באנרד, שש שנות-אור מכאן, אבל פרט לכך, זה פחות או יותר מדוייק.”
“והמפלצת פרוקת-העין?”
“היא ירוקה, נכון.”

למדריך הטרמפיסט לגלקסיה יש לי פינה חמה במיוחד בלב. קראתי אותו לראשונה לפני 14 שנה, כשסטודנטית שלמדה איתי (שעד היום אני לא זוכרת את שמה) גילתה שלא קראתי מעולם מדע בדיוני וקנתה לי לכבוד הלידה הראשונה את המשחק של אנדר. אחרי שסיימתי אותו והתלהבתי, היא השאילה לי כרך ענק באנגלית של כל ספרי מדריך הטרמפיסט. לפני כמה שבועות, לכבוד חגיגת 42 שנה לצאתו של המדריך, הוצאת כתר ספרים הוציאה אותו במהדורה ייחודית עם עטיפה מודרנית ומגניבה שאייר Yaniv Shimony המוכשר, ובשבילי זו היתה הזדמנות נפלאה לחזור לספר הקלאסיקה ולקרוא אותו שוב.
הספר מסתיים בנקודה שבעיני היא קצת אקראית, וממשיך בספר הבא (המסעדה שבסוף היקום, יצא גם הוא עם עטיפה חדשה), ובעקבותיו שלושה ספרים נוספים, ואחד אחרון שנכתב ע”י אואן קולפר, אחרי שאדמס נפטר.
מבחינת תכנים – אין בספר אלימות יוצאת דופן למיטב זכרוני. מבחינת מיניות – יש אזכור לערך באנציקלופדיה של זונה משולשת שדיים, ואולי בהמשך עוד איזה רמיזה אחת או שתיים, אבל מעבר לזה אין כלום, כך שהספר מתאים בעיני מאמצע-סוף חטיבה ומעלה. יש בספר בדיחות על קיומו או אי קיומו של אלוהים אבל בעיני זה לחלוטין בהומור נונסנסי, לא משהו שהפריע לי לתת לבן ה14.5 שלי לקרוא את הספר מיד אחרי.
כתר ספרים | תרגום: מתי ונגריק, דנה לדרר, עריכת תרגום: עמנואל לוטם | 224 עמ’

כתיבת תגובה