כשהיינו לבד בעולם [לא אהבתי]

כשהיינו לבד בעולם / אולף נילסון
גיבור הסיפור לומד לקרוא שעון בגן. הוא מתלהב מהידע החדש שלו, ומסתכל בעצמו מה השעה. אבל כשהגיעה השעה לאסוף אותו מהגן, אבא לא הגיע. גיבור הסיפור מגיע למסקנה שאבא ואמא מתו. כנראה דרסה אותם משאית. הוא מחליט שאם אין מי שידאג לו ולאחיו, הוא יהיה זה שדואג להם. הוא יוצא מהגן, אוסף את אחיו הקטן מהגן שלו, ויחד הם חוזרים הביתה ומתמודדים עם המציאות החדשה שהם חושבים שהם נמצאים בה.
המציאות הזו דורשת מהאח הגדול להיות אחראי ובוגר, יצירתי ויוזם.
בסופו של דבר (סליחה על הספוילר, אבל זה ספר ילדים) – אבא ואמא מגיעים הביתה אחרי שהתקשרו מהגן, והכל מתבהר: הילד קרא את השעון לא נכון, ולא באמת הגיעה השעה ללכת הביתה.
הספר עצמו חמוד מאד, והאיורים מתוקים ונעימים. יש לו מסר של בגרות, אחריות וראש גדול, וקל להזדהות עם הרגשות של הילדים.
מה שהפריע לי בספר זה עודף הפירוט שלו: האח הגדול מגיע מאד מהר למסקנה שאבא ואמא מתו (למה לא להשאיר את זה בחששות שקרה משהו וכדאי לחכות להם בבית? למה לקפוץ למסקנה נוראית?), וגם ממשיך לתאר – “אולי דרסה אותם משאית”, שבעיני זה מאד מאד מפחיד עבור הקורא הצעיר לדמיין דבר כזה. גם בהמשך הספר, הוא מספר לאחיו סיפור על פינגו הפינגווין, אבל אז הוא פורץ בבכי ומספר שמשאית החליקה על הקרח ודרסה את אבא ואמא של פינגו, ואיך פינגו ואחותו ישבו מחוץ לאיגלו וקפאו מקור.
שאלתי גם את הילדים שלי מה דעתם: בן ה13 שלי אמר שהספר פסימי מאד ולא מתאים לילדים. בן ה10 שלי אמר שזה ספר אימה. לבן ה6.5 לא העזתי לתת את הספר.
אז נכון, יש ילדים שיקפצו תמיד למסקנות הכי גרועות. יש ילדים שיעשו דרמה מכל דבר (יש לי ילד כזה גם). אם הילד שלכם הוא כזה, וחווה חוויה דומה – אפשר להקריא לו את הספר, שיוכל להזדהות. אבל בשביל כל שאר הילדים שלא נוטים לדמיין הורים מתים בכל מקום או את התרחישים הכי גרועים שיש – מדובר בספר עם מסר יפה של אחריות ובגרות, אבל בעיני מאד מפחיד, שיכול לגרום להם פתאום לחשוש שדבר כזה יקרה באמת, וקצת חבל לי שמסר כל כך יפה מסתתר מאחורי משפטים שהיה אפשר בהחלט בלעדיהם אם היו מחליפים אותם בגירסה מרוככת, עדינה ופחות מפורטת.
שורה תחתונה? לשיקולכם. רק אתם מכירים את הילד שלכם.
טל מאי – ידיעות ספרים | נובמבר 2022 | משוודית: דנה כספי | 27 עמ’ | איורים: אווה אריקסון

כתיבת תגובה