המעון של מיס פרגרין לילדים משונים / רנסום ריגס
ג’ייקוב גדל בצלם של סיפורים שסיפר לו סבו – על מעון לילדים משונים בעלי כוחות מוזרים ומסתוריים, בו גדל כפליט ממלחמת העולם השניה. כילד ג’ייקוב מאמין לסיפורים המלווים בתמונות, אך כשהוא גדל הוא מבין שמדובר בתמונות ערוכות וסיפורים מומצאים או מוגזמים שהם חלק מהניסיון של סבו להתמודד עם טראומת המלחמה. אבל יום אחד הסבא מתקשר בבהלה, בטוח שהמפלצות חזרו לרדוף אחריו, ובאותו יום הוא אכן מת ביער בהתקפה אלימה ומסתורית. ג’ייקוב מצליח לשמוע את מילותיו האחרונות, ששולחות אותו לחפש אחרי אותו מעון מוזר. וזה לא הכל: ג’ייקוב גם ראה מפלצת בצללים, והוא מתחיל להבין שאולי מה שסבו סיפר הוא בכל זאת אמיתי.
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים הוא ספר מתח-פנטזיה-מסתורין (ואולי טיפה אימה?) כתוב היטב. הוא מותח ויש בו קטעים מאד סוחפים. קל להתחבר לג’ייקוב ולהזדהות איתו. הוא הצליח מאד ברחבי העולם, ואפילו יצא כסרט בבימויו של טים ברטון. הסוף של הספר חצי פתוח, ואכן יש לו המשכים – בסה”כ יצאו שישה ספרים בסדרה (נדמה לי שהם מחולקים ל2 טרילוגיות), האחרון תורגם ויצא בעברית ממש לאחרונה.
את הספר מלוות תמונות בשחור לבן – חלקן מסתוריות כמו הילדה המרחפת בכריכה, וחלקן סתם מכניסות לאווירה. כל עיצוב הספר מושקע מאד – גווני החום והשחור-לבן שנותנות תחושת וינטייג’, העיטור סביב מספרי העמודים, כל פרק נפתח בשער על רקע הצבע החום השולט, וכל מקום שיש בו כתב יד הוחלף בכתב יד אותנטי בעברית (לא פונט!).
האמת היא שהתמונות הן הסיבה שלא קראתי את הספר עד היום. חששתי מאד שהספר יהיה מאד קריפי והתמונות המצולמות יעשו סיוטים כמו ספרי “יותר מוזר מהדמיון” שקראתי כשהייתי צעירה והצטערתי על זה מאד. למרות שהבטיחו לי כמה פעמים שהספר לא באמת מפחיד והתמונות לא מפחידות, ממש נרתעתי. אבל אז הגיע אלי הספר הראשון יד 2 מחברה, והספר השישי לסקירה מההוצאה, והחלטתי שכנראה זה סימן משמים לקרוא אותו… ואכן מלבד כמה תמונות בודדות כמו הילדה המרחפת בכריכה, רוב התמונות רגילות לחלוטין ורק נותנים להם בספר פרשנות שלפעמים מפחידה. האימה בספר היא די רגילה לספרים מהסוג הזה – כמו מפלצות שרוצות להרוג את הגיבור, אבל לא ממש הרבה מעבר לזה (שירת הקוקיה היה הרבה יותר מפחיד, בעיני).
הספר התחיל בעצם בכך שריגס אסף תמונות ורצה לאגד אותן לספר תצלומים, אבל הדברים התגלגלו לכך שהוא חיבר עלילה לפי התמונות והפך אותן לרומן. הבעיה, בעיני, היא שלפעמים זה מאד מורגש. חלקים מסויימים בספר נתנו לי הרגשה שהם נכתבו לפי אילוץ ותמונה שניתנה, כמו משימת כתיבה בשיעור לשון שבו כותבים סיפור לפי תמונות ולא לפי מה שהסופר באמת רוצה. בדרך כלל מדובר בפרטים קטנים ושוליים או תתי עלילות קטנטנות, אבל דווקא בפרטים האלו הרגשתי שהעלילה מאולצת. בעיני היה עדיף להשמיט חלק מהתמונות מהספר, ולכתוב באופן יותר חופשי ופחות מוכתב מראש.
דבר נוסף שהפריע לי הוא ששמתי לב לכמה דברים שהרגישו לי כמו חורים בעלילה או טעויות. יכול להיות שבספר אחר לא הייתי מרגישה ככה, אבל הגעתי לספר עם המון ציפיות ובאמת חשבתי שהוא ספר ממש מדהים אם כולם מתלהבים ממנו. ואיך ספר יכול להיות מדהים אם יש בו חורים? (אפרט בסוף הסקירה)
על הצד האחורי של הספר כתוב שהוא מתאים לגיל 12 ומעלה, ואני קצת מתלבטת לגבי זה משתי סיבות:
א. הספר מתייחס לזוועות המלחמה בצורה מאד ישירה, כמו ההתייחסות לסבא שאיבד את משפחתו ומנסה להתמודד עם הטראומה. אמנם אין תיאורים גרפיים, אבל כן מדברים על הקושי הנפשי סביב זה, במיוחד בסצנה אחת קורעת לב בה ג’ייקוב “מדבר” בדמיןו עם סבא שלו ומנסה להבין איך הוא הרגיש. יכול להיות שיהיו ילדים שזה יהיה להם קצת קשה, אבל יכול להיות גם שזו נקודת מבט שלי כמבוגרת.
ב. אמנם אין בספר סצנות מיטה וגם לא אלימות חריגה ביחס לספרים לגיל הזה, אבל יש שפה לא ממש נקיה. למשל (אני כותבת מהזיכרון, בערך) – “תפנה ימינה אחרי החצר עם האורגיה של הפלמינגו”, “הוא סיפר לי על היאכטה בפירוט כמעט פורנוגרפי”, “אנחנו צמד הראפרים הכי בני זו#@@”. יש גם שלב שבו האבא מספר לג’ייקוב שהם חשדו בסבא שהוא נואף ויש לו רומן עם מישהי אחרת. בקיצור, לשיקולכם לפי החינוך אצלכם בבית.כתר ספרים | 2012 | 346 עמ’ | תרגום: טל ארצי
א. הספר מתייחס לזוועות המלחמה בצורה מאד ישירה, כמו ההתייחסות לסבא שאיבד את משפחתו ומנסה להתמודד עם הטראומה. אמנם אין תיאורים גרפיים, אבל כן מדברים על הקושי הנפשי סביב זה, במיוחד בסצנה אחת קורעת לב בה ג’ייקוב “מדבר” בדמיןו עם סבא שלו ומנסה להבין איך הוא הרגיש. יכול להיות שיהיו ילדים שזה יהיה להם קצת קשה, אבל יכול להיות גם שזו נקודת מבט שלי כמבוגרת.
ב. אמנם אין בספר סצנות מיטה וגם לא אלימות חריגה ביחס לספרים לגיל הזה, אבל יש שפה לא ממש נקיה. למשל (אני כותבת מהזיכרון, בערך) – “תפנה ימינה אחרי החצר עם האורגיה של הפלמינגו”, “הוא סיפר לי על היאכטה בפירוט כמעט פורנוגרפי”, “אנחנו צמד הראפרים הכי בני זו#@@”. יש גם שלב שבו האבא מספר לג’ייקוב שהם חשדו בסבא שהוא נואף ויש לו רומן עם מישהי אחרת. בקיצור, לשיקולכם לפי החינוך אצלכם בבית.כתר ספרים | 2012 | 346 עמ’ | תרגום: טל ארצי
וכמו שהבטחתי – דברים שנראים לי כמו חורים בעלילה, זהירות ספוילרים:
-
מיס פרגרין אומרת שהיא חייבת לעבור בפתח הלולאה מדי יום אחרת הלולאה תקרוס וכו’ וכו’. אז איך האחים הצליחו להכנס ללולאה נטושה, בלי שום גברת-ציפור-עתית איתם? (אולי זה מוסבר בספרים הבאים)
-
למה כשג’ייקוב נכנס למעון ההרוס בזמננו, היו שם איברים בצנצנת? לא היה שום דבר כזה במעון ב1940.
-
לילדים אסור לצאת מהלולאה כי הם עלולים להתקע ולהזדקן. איך הם מצאו את ג’ייקוב במעון ההרוס?
-
בעמ’ 267, ג’ייקוב חוזר לחדר אחרי שהיה בחוץ כל הלילה בלי ידיעת אביו, ונכנס למיטה. אבא שלו שואל איך הוא מרגיש – למרות שלא היתה לו שום סיבה לחשוד שמשהו לא כשורה – ובצהריים ג’ייקוב מתעורר ורואה חבילת כדורים נגד שפעת. קצת אחרי זה, בעמ’ 278, ג’ייקוב צריך שוב להתחמק החוצה ולכן הוא מביים מחלה דמויית שפעת! יש לי הרגשה שמשהו התבלבל והתחלף בעריכה.
-
מיס פרגרין מסבירה על החלולים והרשפים. ככל שחלול אוכל יותר בני אדם, כך הם יכולים להפוך לרשף. נשמע כמו פסגת השאיפות, לא? אבל רגע אחרי זה היא מסבירה שהרשפים נחותים יותר בהיררכיה ומשמשים מעין עבדים לחלולים (עמ’ 260). איזה מין היגיון יש בלהתקדם ע”י ירידה בהיררכיה?