אנחנו מפענחים רציחות / ריצ’רד אוסמן

על מה הספר?

איימי וילר היא שומרת ראש בחברת אבטחה פרטית, והיא מתלווה לסופרת מאד מפורסמת שאוליגרך רוסי רוצה לחסל אותה אחרי שהיא הכניסה אותו כדמות בספר שלה. אבל אז מתברר שמישהו מנסה לחסל גם את איימי. בנוסף לזה היא מגלה ששלושה מלקוחות החברה נרצחו באופן דומה אחד לשני, וכנראה שמישהו מנסה להפליל אותה ברציחות. היא יוצרת קשר עם האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו: סטיב – אבא של בעלה – אלמן ושוטר בגמלאות שחי את החיים השלווים. החבורה יוצאת למסע הרפתקני, מסעיר ומלא אקשן במטרה למצוא את הרוצח לפני שהוא יהרוג את איימי.

למי מתאים?

לחובבי תעלומות פשע שלא נבהלים מיריות ואקשן, ומעדיפים תעלומה ומתח סוחף על פני העמקה בדמויות.

מה חשבתי עליו?

קודם כל שמתי עין על הספר כבר מהשם והכריכה שלו שממש תפסו אותי. בז’אנר ספרי המתח יש הרבה תתי סוגים (אקשן, ריגול, וכו’) אבל התת-ז’אנר האהוב עלי הוא בלשות, אז מבחינתי שם כזה טומן בחובו הבטחה גדולה.

ההתחלה של הספר היתה קצת איטית – כמה פרקים של אקספוזיציה והצגת הדמויות הראשיות, ויש כאן בהחלט לא מעט דמויות שצריך לעקוב אחריהם: איימי והחבורה, הנבל, המתנקש, כוכב קולנוע יהיר ואידיוט, בעלת עסק מבוגרת, ועוד. היה לי טיפה קשה לעקוב אחרי הכל וחיכיתי שהעלילה כבר תתחיל, אבל היא באמת תפסה קצב בהדרגה. אז פשוט תהיו סבלניים בהתחלה.

ככל שהספר התקדם כך הוא היה מותח יותר, עד שמצאתי את עצמי מסיימת אותו במוצאי שבת ב2 בלילה, כי לא היה שום סיכוי שאני אלך לישון בלי לדעת מה קורה בסוף.

“מישהו מנסה להרוג אותי,” אומרת איימי. “ומישהו מ[…] עוזר להם. אז בואו נירה בכמה אנשים עד שנגלה מי.”
סטיב מהנהן. “או שנאסוף כמה רמזים.”
“ואחרי זה נירה,” אומרת איימי.

הספר מלא בהומור בריטי יבש שבהתחלה לא ממש התחברתי אליו (הוא כן הקליל את הספר אבל לא ממש צחקתי), אבל ככל ששקעתי בספר התרגלתי אליו יותר ומצאתי את עצמי גם צוחקת מדי פעם.

“את יודעת לפרוץ מנעו…” השאלה של רוזי נקטעת כשאיימי לוקחת אבן גדולה ומנפצת את החלונות האחוריים של סקרוגי.
“אה, אני רואה שאת יודעת.”

הספר היה בנוי מעולה, יש רמזים מטרימים שממוקמים טוב, הרבה דמויות שמאפשרות טווח ניחושים רחב, טוויסטים ששתולים לאורך הדרך, והטעיות טובות. היו רגעים שממש חייכתי בהנאה מהבניה של העלילה, איך כל דבר היה בדיוק במקום הנכון.

הדמויות נהדרות וכיפיות אבל לא מאד עמוקות, חלקן אפילו מאד קריקטוריסטיות, אבל זה לא הפריע לי בכלל. זה מאד נפוץ בספרי מתח ששם בדרך כלל הדגש הוא יותר על התעלומה/בלשות, או האקשן, ובדרך כלל אני אפילו מעדיפה את זה ככה.

הספר לא קשור לספרים הקודמים של אוסמן (שלא קראתי) אלא יש בו גיבורים חדשים, אבל גם כאן יש התמקדות די גדולה במבוגרים שבספר – בעיקר בסטיב, שכדמות מקבל כנראה את הנפח הכי גדול.

אגב פרט מעניין: הספר יצא בחו”ל בספטמבר 24 – לפני כמה חודשים – ומרגישים את זה מאד כי הוא חדשני ויש בו התייחסות ל AI והשימוש בGPT. אז כל הכבוד להוצאה גם על התרגום המהיר. לפי גודרידס, הספר מסומן ב -#1, כלומר ראשון בסדרה, אז יהיה מעניין לקרוא את הספרים הבאים על הצמד איימי וסטיב.

טריגרים ותכנים רגישים

יש בהתחלה קצת פירוט על הגופות של הנרצחים שזה קצת לא נעים, אבל מעבר לזה אין ממש דברים גרפיים.

מבחינת מיניות – יש רמיזות (כמו קולות שנשמעים מעבר לקיר) אבל אין משהו גרפי גם.

הוצאת פן וידיעות ספרים | 415 עמ’ | תרגום: רחל פן | מרץ 2025