דרך המלכים [אהבתי]

3. שאלאן דאבאר – מנסה להתקבל ולהיות בת החסות של ג’סנה קולין – אחותו של המלך הצעיר, הכופרת המלומדת, במטרה גלויה ללמוד ממנה ולהיות משכילה כמוה, אך בסתר יש לה גם מטרה סודית אחרת.

 

בנוסף, דרך המלכים הוא הספר העשירי של סנדרסון שאני קוראת, ואני חושבת שההיכרות המוקדמת עם הספרים והסגנון של סנדרסון סייעה לי מאד להבין את הספר ולא להרגיש חרדה אם נתקלתי במושג חדש. בניגוד לספרים כמו טיגאנה ששם בעמודים הראשונים הרגשתי שהסופר זורק אותי לבליל של שמות-מושגים-ערים-מנהגים וכל משפט הורכב מ50% מילים שלא הבנתי – אצל סנדרסון לא הרגשתי ככה, וגם אם היו מושגים שלא הכרתי כמו “חרב רסיס” לפחות היה אפשר להבין שמדובר בחרב עד שיגיע ההסבר המעמיק מה זו בדיוק חרב רסיס. אם יש משהו שאפשר לסמוך על סנדרסון זה לדעת שהוא מסביר ה-כ-ל, כולל דברים שלקחתם כמובנים מאליהם, ואם לא בספר הזה – אז בוודאי בספרים הבאים.יש כאלה שאומרים שההתחלה איטית, אבל היא לא באמת איטית בעיני אלא פשוט ככל שמתקדם הספר העלילה יותר ויותר מהירה וסוחפת שבמבט לאחור ההתחלה מרגישה פתאום איטית. גשו לספר עם הרבה סבלנות כי לא יהיו לכם תשובות תוך 300 עמודים – זה לא ספר של הרלן קובן – וחלק מהתשובות יהיו רק בספרים הבאים בכלל. ועדיין זה שווה כל דקת קריאה.

כמה נקודות נוספות –

מיניות – כמעט לא קיימת. כמה אזכורים של זונות. קצת התאהבות. נשיקה אחת בערך. לא יודעת מה יש בספרים הבאים אבל בכל הספרים של סנדרסון שקראתי עד היום לא היה כמעט מיניות מלבד הדברים הנ”ל.ברגע שאסיים את שאר הספרים מהספריה ויהיה אפשר ללכת לספריה שוב, אני אנסה להשיג את הספרים הבאים (רסיסים של אור, בעל השבועה). אולי עד שאסיים אותם כבר יצא הספר הרביעי בעברית 
הספרים, כמו כל ספרי סנדרסון, יוצאים באופוס הוצאה לאור, בתרגום של צפריר גרוסמן ובעריכה של צפריר ואייל גורן. וגם בספר הזה, כמו כל הספרים שיצאו תחת העריכה של הצמד הזה, יש הקפדה על הגהה, עריכה וכל פרט. באמת תענוג.