לב-פלדה (מלחמת הנפילים #1) [אהבתי]

לב-פלדה / ברנדון סנדרסון

דיוויד הוא בחור בן 18, חנון, חכם [בהכחשה], נחוש, יסודי, הוא לא ממש טוב בפיתוח שיחה וממש גרוע במטאפורות. ויש לו מטרה אחת בחיים: לחסל את הנפיל ששולט בעיר – לב-פלדה – כנקמה על כך שהרג את אבא שלו.
כשדייויד היה בן 6, הופיע “אסון” בשמים. כך הם מכנים את האירוע שהתרחש ובעקבותיו הופיעה מין שמש אדומה. שנה אחרי זה, אנשים אקראיים רגילים התחילו להפוך ל”נפילים” – בעלי כוחות על. אבל בניגוד לסרטי מארוול ו DC ששם בעלי כוחות העל הם בדרך כלל הגיבורים – כאן הם דווקא הנבלים.
דיוויד חולם להצטרף לקבוצת “הנוקמים” (שום קשר לנוקמים של מארוול) – חבורת אנשים רגילים שמטרתם להרוג כמה שיותר נפילים נבלים.

הספר היה פשוט מרתק. הוא תפס אותי כבר במשפטים הראשונים ובקושי הצלחתי לעזוב אותו במהלך השבת (גם כששעון השבת כיבה את האורות המשכתי לקרוא עוד קצת ליד השירותים…). הוא היה סוחף, מותח, מלא באקשן ולפעמים גם משעשע. היו בו דמויות מגוונות וטוויסטים שגם אם חלקם היו צפויים אבל גם זה לא גרע אפילו קצת מהמתח וההתלהבות. זה ספר שפשוט זועק “בבקשה תהפכו אותי לסרט!!!”.
לב-פלדה הוא הראשון בטרילוגיית “מלחמת הנפילים”, ואני מתכננת לקרוא גם את ההמשכים.
הוא מוגדר כפנטזיה אבל האמת שהוא גם מאד מד”ב (שילוב מקובל בגזרת ז’אנר גיבורי העל).
הוא מוגדר כספר נוער, אבל מתאים לגמרי גם למבוגרים. העובדה שזה ספר נוער מתבטאת בעיני בעיקר בעובדה שאין בו סצנות מיטה, ושיש בו רומנטיקה מאד נערית (דייויד כל הזמן מנסה למצוא חן בעיני הבחורה וכל הזמן מנתח את ההתנהגות שלה כלפיו).
משהו בדמות של דיוויד שמספר את הסיפור בגוף ראשון, והמודעות העצמית שלו למה שיוצא לו מהפה, הזכיר לי מאד את ההומור של פרסי ג’קסון. ובכלל דיוויד לא ממש מתנהג כמו בחור בן 18 אלא יותר כמו ילד בן 14. אבל זה לא הפריע לי להנות מהספר.
הספר מוגדר כנוער – young adult – ולכן הוא אמור להתאים מגיל 12 ומעלה, אבל הספר נפתח בסצנת טבח די קשה שכוללת אנשים שמתאדים והשלדים שלהם נופלים על הרצפה וגם תינוק שמת בידיים של אמא שלו. אז אישית כן הייתי מחכה לגיל קצת יותר גדול, נגיד תחילת תיכון.
מבחינת נקיות מינית כאמור אין סצנות מיטה, אבל כן יש התייחסויות לבחורה שדיוויד מאוהב בה – המחשוף הנדיב שלה, זה שהיא שמה פצצות בחזיה וזה מגניב בעיניו וכו’. אז לדתיים/שמרנים זה אולי יפריע.

לספר יש עלילה סגורה מבחינת דיוויד ולב-פלדה, אבל הוא משאיר הרבה דברים פתוחים לגבי האסון ובני הנפילים, מה שכנראה יקבל תשובות בשני הספרים הבאים – “קרב-אש” ו”אסון” ואני מנחשת שמבנה הספרים (מבחינת העלילה הראשית בכל אחד) יהיה דומה למבנה של טרילוגיית הערפילאים.

בקיצור, ספר מעולה (לא שציפיתי אחרת מברנדון סנדרסון, כן?).
מחכה כבר להשיג את הספרים הבאים בטרילוגיה.