שישה עשר סוסים [לא אהבתי]

שישה עשר סוסים [לא אהבתי]

תגיות:
שישה עשר סוסים / גרג ביוקנן
הסמל אלק ניקולס נקרא לזירת רצח מוזרה: שישה עשר ראשי סוסים קבורים באדמה, יחד עם שישה עשר זנבות. אל החקירה מצטרפת גם הוטרינרית קופר אלן שמתמחה במז”פ של חיות. מוקצבים להם ארבעה ימים להקדיש לרצח המוזר הזה. אבל העלילה מסתבכת ועוד טוויסטים צצים, וארבעת הימים מתפרשים לחקירה ארוכה…
מכירים את ספרי המתח הסקנדינבים שאתם תופסים את הראש ואומרים לעצמכם “מה הם אוכלים שם בשוודיה/נורווגיה שיוצאים להם כאלה ספרים גרוטסקים ומעוותים?”, אז מתברר שהגרוטסקיות הגיעה גם לאנגליה. זה לא רק רצח הסוסים המחריד שמתואר בספר, אלא גם כל היחס אליו –

“ראית פעם משהו כזה?” הוא שאל. “זה…”
גרוטסקי.
יפהפה.
“לא. ואתה?”

מי מסוגל להתייחס ל-16 ראשי סוסים כרותים מסודרים באדמה כאל משהו יפהפה, ואיזו התעללות הוא עבר בילדות בשביל לחשוב ככה?
אבל מילא, לגרוטסקיות אני רגילה מספרי מתח אחרים (סקנדינבים בעיקר). אבל בספר הזה היו עוד הרבה בעיות.
קודם כל, הספר היה חופר. אבל ממש. בכל פעם הסופר התרחק מהעלילה וסטה למחשבות פילוסופיות, הרהורים על החיים, ושורות משעממות שהייתי מדלגת עליהן בשמחה אם הייתי יודעת מראש מה כתוב שם.

בודדים נפרדו זה מזה ובאוויר פרחה ריקנות.
שאלתי פעם שאלה: מה עדיף להיות, רשלן או אכזרי?
אבל היה סוד, נכון? היתה בחירה שמעבר לבחירה.
קרה דבר נפלא.
מצאתי את עצמי אז בעיצומו של ריקוד, בלילה ההוא.
מצאתי את עצמי.
(עמ’ 377, קטע בסוף פרק שלא ברור מי חושב/אומר אותו בכלל)

אני מודה שאני אוהבת את ספרי המתח שלי ממוקדים, בלי מריחות, בלי הרהורים מעבר לנצרך. יכול להיות שהספר יתאים יותר לאנשים שאוהבים אווירה כבדה, איטית ופילוסופית, אבל לי זה פחות התאים.
החקירה עצמה התנהלה באיטיות וברשלנות מזעזעת. לדוגמה, כששני השוטרים העיקריים מנוטרלים מהחקירה, קופר הוטרינרית נשארת לבד במערכה. מה עושים בספרי מתח נורמלים? מערבים מישהו בדרגה גבוהה יותר, או מזעיקים כוח אדם מתחנת משטרה של עיר אחרת או אפילו מחוז אחר. מה עושים בספר? אומרים לקופר “טוב, אז את תהיי הבלשית”, ולא משנה כמה היא מנסה להסביר שאין לה ניסיון בבלשות. וכשאנשים מתים כמו דומינו בצורות מוות שונות ומזעזעות כולל התאבדות – אף אחד לא מנסה להאיץ את החקירה, כולם כל כך אדישים, חוקרים בנחת רק את האנשים המוזרים והחשודים מלכתחילה, ומוותרים על כל האנשים שנראים מספיק נורמלים אז הם בטח לא הרוצחים.
אבל רגע, זה גם לא הכל. הייתי מוכנה להבליג על הגרוטסקיות – ככה זה בספרי מתח. הייתי מוכנה להבליג על ההתפלספות. אבל הסוף של הספר! הסוף! עד שמגיעים לפתרון התעלומה ומגלים מי הרוצח/ת – יש עוד כמה עמודים והספר נגמר, בלי שום הסבר נוסף על כמעט כלום! לא ברור למה הרוצח עשה מה שעשה (כלומר אפשר לשער בערך חלק מזה אבל לא הכל). לא ברור איך הוא עשה מה שעשה. יש המון נקודות שעלו במהלך החקירה – כמו למשל שליחת מכתבי איומים לזוג מסויים שלא היה ברור אם זה קשור לרוצח או לא – ולא באמת מקבלים שום תשובה לגבי הנקודות האלו. סוף ממש ממש לא מספק, שלא ברור לי איך העורך המקורי של הספר אישר דבר כזה. וזה כבר שבר אותי לגמרי. סיימתי את הספר בפה פעור, לא מאמינה שקראתי הרגע כמעט 500 עמודים כל כך מאכזבים.
ברור לי שכל הנ”ל הוא טעמי האישי בלבד, הרי מישהו בהוצאה החליט לתרגם את הספר הזה וכנראה שהוא אהב אותו. ואם חשבתם אחרת ממני ואהבתם את הספר, אשמח לשמוע מכם בתגובות…
כתר ספרים | ינואר 2022 | תרגום: דנה אלעזר-הלוי | 476 עמ’

כתיבת תגובה