לבד בתאטרון המוות [אהבתי]

לבד בתאטרון המוות / טרי הייז

לבד בתאטרון המוות היה ברשימת ה”המליצו לי לקרוא” כבר כמה שנים, אבל אף פעם לא הגעתי אליו. הוא היה נשמע לי כמו ספר מתח בנאלי עם שם שאמור לגרום לקורא לקרוא אותו ולחפות על עלילה גנרית וצפויה. (במקור אגב השם הוא בכלל I am pilgrim. אפילו יותר גרוע).
בפעם האחרונה בספריה ראיתי אותו במקרה, אז כבר לקחתי. רק בבית שמתי לב שמדובר בספר של 700 עמודים. בדרך כלל ספרים ארוכים לא מפחידים אותי, להפך – זה בונוס כי יש לי יותר חומר קריאה. אבל עם 4 ילדים בבית ומשרה מלאה, זה מאתגר יותר.

הספר מתחיל מהאמצע. הוא פותח בתעלומת רצח באכסניה זולה, ודרכה אנחנו מכירים את הגיבור שלנו, שהוא גם המספר (הספר נכתב בגוף ראשון). במהלך כמחצית מהספר, המספר חוזר אחורה וקדימה בשלבים, ואנחנו מתחילים להכיר את כל הרקע שקדם לעלילה – את כל קורות החיים של המספר ואת כל הצמתים והאפיזודות בחיים שלו שהביאו אותו לנקודה הזו בחיים. במקביל אנחנו לומדים גם על כל עלילת החיים של מי שיתברר שהוא האויב הנוכחי של העלילה.
לאט לאט שתי העלילות מצטלבות והפרטים מתחילים להתחבר, עד שמגיעים להווה, ומשם הסיפור ממשיך ללא הפרעות מיותרות, אבל הרבה מאד מהאפיזודות שהוזכרו – מקבלות משמעות ונותנות למספר את כל הכלים והידע לפתור את התעלומה.

אם ראיתם את הסדרה “איך פגשתי את אמא” – הספר הזכיר לי מאד את הסגנון: בפרק הראשון אנחנו מכירים את טד המבוגר שמספר לילדים שלו איך הוא פגש את אמא שלהם, אבל לא מסתפק בסיפור המסורתי של מתי ואיפה הם נפגשו אלא מתמקד ב”איך”: הוא מסביר שה”איך” הזה מורכב ממיליון צמתים קטנים בחיים שכל שלב וכל בחירה גרמו לו ללכת דווקא בשביל שבסופו של דבר הוביל אותו לאותו רגע מקרי לחלוטין שבו הוא פגש את אמא שלהם ונוצר הקשר ביניהם.
“לבד בתאטרון המוות” מבוסס על אותו קונספט. היה אפשר, באופן עקרוני, לקצר ממנו הרבה מאד. אבל בכל זאת, הספר מותח ומעניין. הוא כתוב בצורה מאד מפורטת שגורמת לקורא להכנס ממש לתוך הסיטואציה. אני חושבת שמעולם לא הרגשתי שאני מבינה את מאורעות ה11 בספטמבר כמו שהרגשתי כשקראתי את הספר.

דבר אחד שאכזב אותי: לקראת סוף הספר, כשמגיעים כביכול לשיא הספר (כשהמספר נמצא לבד בתאטרון המוות) – הרגשתי שזה לא באמת שיא. בגלל שהעלילה כל הזמן מתפתחת ומתפתלת, יש בספר הרבה מאד שיאים ורגעי מתח, ולא הרגשתי שהסצנה הזאת מספיק מתעלה על האחרות בתור סצנת שיא סופית, במיוחד לאור העובדה שלאחר סיום הסצנה יש עוד כמה פרקי המשך שבהם המתח יורד ומסתיים ברגע די מעורפל (לא סוף פתוח, אלא סתם הרגשה שהמספר לא כל כך ידע איך לסיים את המשפטים האחרונים).

אזהרה: תחילת הספר מכילה תיאורים מיניית גרפיים מאד.
לאורך הספר יש מספר פרקים שמכילים תיאורי אלימות (סצנות רצח, עינויים) מאד מאד מאד גרפים, מפורטים ומזעזעים.
אבל רוב הספר לא כזה.

שורה תחתונה: אם יש לכם זמן וסבלנות לספר בן 700 עמודים ולב חזק, לכו על זה.