לא היינו פה / אנדריאה ברץ

את הספר “לא היינו פה” התחלתי לקראת צאת השבת, וסיימתי אתמול בערב. כן, באמצע שבוע. מי שעוקב אחרי הפעילות שלי יודע שאני קוראת בעיקר בשבת, למי יש זמן לקרוא באמצע שבוע? אבל את הספר הזה בקושי הצלחתי לעזוב. כל דקה שהקטן שלי היה בלול או שיחק עם אחים שלו, גנבתי עוד כמה עמודים. הייתי כל כך במתח, ופשוט הייתי חייבת לדעת איך הספר הזה יגמר.

על מה הספר?

אמילי וקריסטן הן החברות הכי טובות מאז האוניברסיטה, כבר עשור. הן כמעט כמו אחיות, בעצם אולי אפילו יותר מזה. לפני כשנה, כשהן היו בטיול בחו”ל, הן נתקלו בסיטואציה שבה הן נאלצו לפגוע באדם בשביל הגנה עצמית. אמילי לא התאוששה מאז. כשהן יוצאות יחד לטיול נוסף, אמילי נדהמת כשהן מוצאות את עצמן בסיטואציה דומה. איך זה יכול להיות? והאם זה סתם מקרה?

מה חשבתי עליו?

הספר מתחיל כמו ספר מאד רגיל על שתי חברות טובות שיוצאות לטיול ובהדרגה אנחנו מגלים מה קרה לפני שנה ולמה אמילי בטראומה. קריסטן נראית בהתחלה כמו חברה טובה מאד, אבל מהר מאד הנורות האדומות מתחילות להידלק אחת אחת. הספר הופך למותחן פסיכולוגי – מה באמת קריסטן רוצה? והאם המספרת עצמה אמינה?

למרות שלא מדובר בספר אימה אלא מותחן פסיכולוגי, הספר מעביר תחושת קריפיות וצמרמורת. אמילי עוברת – או מאמינה שהיא עוברת – גזלייטינג, סחיטה ומניפולציה רגשית מצד קריסטן. כקוראים אנחנו חווים את זה מהצד, אבל הספר כתוב בגוף ראשון ופשוט מצליח להכניס אותנו כל כך חזק לסיטואציה, שהרגשתי שאני חווה את כל התחושות הקשות בעצמי. האימה שאמילי חשה לאורך הספר מצליחה לעבור היטב בין הדפים.

למרות שיש בספר דברים צפויים, ההפתעה בו זה לא העיקר, זו לא תעלומת בלשות. אווירת המתח והתחושה שהספר לא עוזב אותך זה באמת מה שעובד פה. כל מילה נוספת שאפרט על הספר ומה שמגלים בו עלולה להיות ספוילר ותהרוס לכם, אז אני פשוט ממליצה לכל חובבי המותחנים הפסיכולוגים.

טריגרים ותכנים רגישים

רצח ומוות, פציעה, תקיפה מינית, טראומה, גזלייטינג, אובדן קרובי משפחה, שריפה, סצנת מיטה עדינה מאד ולא מפורטת, הקאה.

---

הוצאת ידיעות | 352 עמ’ | תרגום: גליה וורגן | ינואר 2024

---

רכישת הספר בהנחה:

לרכישה באתר דני ספרים לחצו כאן. לקבלת 10% הנחה יש להוסיף את קוד הקופון realbooks באתר דני ספרים.