חוק החיים [אהבתי]

 

חוק החיים / אסף לב
דרור הוא נער מתבגר בן 17 שחי עם אביו הרופא, אך מספר שבועות לפני תחילת האירועים בספר מתחילות מהומות ומרידות בעיר שגורמות להפסקות חשמל ואנרכיה כללית. כשהדברים מתחילים להידרדר עוד יותר, דרור נאלץ לברוח לבדו, ובמקביל לגלות את האמת על העולם שבו הוא חי.
לא רוצה לעשות לכם ספוילרים יותר מזה כי הכי כיף לגלות את כל הטוויסטים בזמן הקריאה.

אסף לב הוא רק בן 21, ומן הסתם היה עוד יותר צעיר כשהתחיל לכתוב את הספר. אבל למרות גילו הצעיר, הוא הצליח לכתוב ספר דיסטופיה-אוטופיה מותח ומרתק.
דרור הוא נער מתבגר שמצליח לגרום לקורא להזדהות איתו. לפעמים הוא עושה בחירות מעולות ולפעמים לא. בדיוק כמו שמצופה מנער כמעט-בוגר. גם הקטעים של ההסתגלות של דרור לעולם החדש (ושל ענבר לעולם הישן) היו כתובים נפלא ובצורה שהרגישה לי מאד אמינה.
בניגוד להרבה ספרי דיסטופיה שמנסים לדחוף אג’נדות מוסר לתוך העין של הקורא בצורה בלתי נסבלת, אסף לא מנסה להטיף לקורא על דת, פוליטיקה או כלכלה. יש בספר מסרים הגיוניים מאד על חשיבות האיזון בחיים, אבל לא מעבר, וזה מקסים בעיני.

הספר לא מושלם. כמו בהרבה דיסטופיות, יש חורי אמינות ברקע של העולם. עם זאת, לאורך הספר יש ניסיון מאד רציני ומשמעותי לתת מענה על רוב ה”חורים” והשאלות שצצות, וזה כשלעצמו ראוי להערכה. לדוגמה, כשדרור מצליח לברוח ולהגיע למקום אחר, תהיתי לעצמי איך הם מדברים באותה שפה – אבל השאלה הזו נענתה אחרי כמה פרקים. מה שלא נענה לעומת זאת זה למה לכל הדמויות יש שמות ישראליים כאשר ברור שהעלילה לא מתרחשת בישראל (או כל מדינה קיימת אחרת) אלא במקום גלובלי מאד עם מטבע אחד ושפה אחת.

רוב הכתיבה זורמת וקולחת. בפרקים הראשונים יש קצת חוסר אחידות – לפעמים גלישה לשפה במשלב גבוה מדי (“לבשתי את הקפוצ’ון שאמור להקשות על אבי לזהות אותי מפני שלא לבשתיו בארוחת הבוקר”) ולפעמים לשפה יומיומית מדי, אבל בהמשך הספר זה קורה פחות – או שפשוט הייתי שקועה מדי בעלילה מכדי לשים לב. אני חושבת שעריכה טובה של הספר היתה גם מפחיתה את סימני הקריאה המרובים והמיותרים וגם הסוף של הספר קצת נמרח בעיני והיה צריך להיות מקוצר. אבל באמת שרוב הספר היה מעניין, מקורי, ייחודי ומותח.

מילה על הכריכה: עוד לפני קריאת הספר אהבתי מאד את הכריכה. יפה, נקיה, פשוטה ועם זאת מעוררת סקרנות – העיר שחצויה לשתיים עם צבעים מנוגדים. אחרי קריאת הספר אני מבינה עוד יותר את המשמעות של הכריכה ואני חושבת שהיא בחירה מצויינת ומדוייקת.

בשורה התחתונה, בין כל העלילה, הדמויות, האקשן והרגש – הספר מביא בפנינו מחשבות על חשיבותו של האיזון בחיים: עד כמה אנחנו מוכנים לוותר על דברים מהנים בחיים שלנו בשביל בריאות וביטחון? ומצד שני – האם הסכנה שווה כל חוויה, אם בסוף נפצע או נמות? שאלה שרלוונטית תמיד, ועכשיו עם סכנות הקורונה סביבנו – אפילו עוד יותר.

הספר מתאים בעיני מגיל תיכון ומעלה.

—
קללות: יש כמה וכמה פעמים את מילת ה-F, ופעם אחת בן-זו**.
מין: אין סצנות מיטה. יש נשיקות וחיבוקים. יש כמה התייחסויות לחזיה וחזה (מעט). יש כמה פסקאות שמדברות על כללי העולם החדש לגבי מין, מיניות והריון, ומעט התייחסות למיניות בהמשך. אבל שוב – אין בכלל סצנות מיטה או תיאורים גרפיים בוטים.
אלימות: אקשן סטנדרטי, פצועים וכו’. יש כמה פעמים תיאורים די גרפים של פציעות שכוללות מעיים בחוץ למשל.