ועכשיו נופלים למעלה

ועכשיו נופלים למעלה / מאיר פינקרט

יוסף מנשה – או יוסי, כפי שהוא קרוי בפי אשתו – הוא האיש הכי רגיל בישראל. אדם בן 60, נשוי, פקיד בנק, שלושת ילדיו כבר בגרו ועזבו את הבית והוא מתמודד עם השגרה האפורה.
הספר נפתח בטלפון מהמשטרה. פקד ירון שמחון מזמן את יוסף לחקירה בעקבות רצח של אישה, שמתברר שהיא חברת ילדות של יוסף שלא היתה איתו בקשר כבר שנים.
המצב הולך ומסתבך בצורה הזויה ואבסורדית, ובערך בשליש הספר מצטרף לכל הסיפור מימד נוסף: יוסף נזכר ברצח שהוא עצמו ביצע באופן פתאומי ולא מתוכנן והדחיק במשך שלושים שנה. הוא מתלבט בהתחלה אולי הוא הזה את הכל אבל בסוף משתכנע שזה קרה באמת ומחליט להסגיר את עצמו למשטרה.
יוסף מנסה להתמודד עם שתי חקירות הרצח במקביל – אחת שלא באמת קשורה אליו אבל מנסים להדביק לו, והשניה שהוא ביצע אבל אף אחד לא מסכים להתייחס אליו ברצינות.

הספר הוא לא בדיוק ספר מתח קלאסי. אמנם יש תעלומה, ומשטרה, ואין ספק שהוא מותח, אבל הדגש האמיתי הוא לא בסיפורי הרצח. חלק מהסוף נשאר פתוח בכוונה. הדגש האמיתי הוא על העולם האבסורדי – אך משקף מציאות – שבו יוסף מנשה חי. הוא רודף צדק ושומר חוק אבל הוא מבין שכל כך הרבה אנשים סביבו לא באמת מעוניינים בצדק. זה ספר שעם כל המתח והתעלומה הוא בעצם ביקורת נוקבת על המציאות העצובה הזו.

שם הספר – ועכשיו נופלים למעלה – מתאר די טוב את התחושה בספר. כאילו הגיבור – ואנחנו (כי הספר מסופר בגוף ראשון) – מתהלכים בחלום, או סיוט, שבו הכל הפוך ולא הגיוני. השאלות והתהיות הולכות ונערמות והתסבוכת גדלה וגדלה.
הספר כתוב נפלא. אני לא יודעת אם מדובר בכשרון חבוי שהתגלה פתאום או בעורך מצויין או אולי שניהם, אבל הכתיבה סוחפת כבר מהעמוד הראשון. הדמויות מגוונות ושונות ולכל אחת אופי משלה ואפילו סגנון דיבור משלה (משפה גבוהה דרך טעויות של עולים חדשים ועד עלגות שפתית של שוטר אחד לא כל כך חכם).
כן התאכזבתי קצת מהסוף הפתוח כי אני אוהבת ספרי מתח עם סופים סגורים, אבל הוא גם התאים לכל הלך הרוח של הספר: בעולם אבסורדי כזה אין באמת תשובות אמיתיות.