הסוד האחרון / דן בראון

בעבר הייתי מעריצה גדולה של הספרים של דן בראון. קראתי כמה וכמה פעמים את ״מלאכים ושדים״, ״צופן דה וינצ׳י״ ו״הסמל האבוד״, ועוד פעם או פעמיים את ״מבצר דיגיטלי״ ו״נקודת ההונאה״. לפני שקראתי את ״התופת״ הזהירו אותי שזו נפילה אבל לא הקשבתי. לצערי הספר באמת היה זוועה, עד כדי כך שמחקתי את הספר מהזיכרון ואני לא זוכרת ממנו כמעט כלום. כשיצא ״מקור״ החלטתי לתת צ׳אנס נוסף, אבל התברר שהוא שיבוט כל כך בוטה של הספרים הקודמים שבאמצע הספר הבנתי מי הנבל. זה היה אותה תבנית בדיוק רק בשינוי שמות ומקום בעולם. הבנתי שאני עם דן בראון סיימתי, לצערי.

ואז הגיע הסוד האחרון.

קודם כל הכריכה המהממת. היא לחשה לי: ״תמרררר תראי, אני נראית כמו צופן מסתורי בחדר בריחה, את אוהבת ספרי מתח-מסתורין-חידות כאלה, את ממש ממש רוצה לקרוא אותייייי….״. ואחריה הגיע השם של הספר, שהתכתב לי עם צופן דה וינצ׳י והסמל האבוד, והחזיר אותי לכל האווירה של צפנים-סודות-סמלים-חידות של הסדרה הזו. ואז בתקציר גיליתי שדמות מהסמל האבוד חוזרת בספר הזה. הכל הרגיש לי כאילו הספר אומר לי: ״נכון לא אהבת את הספר הרביעי והחמישי בסדרה? אז עזבי, אנחנו חוזרים אחורה לספר האחרון שאהבת, הסמל האבוד, וממשיכים משם.״

אז כן, חברים. נשברתי.

על מה הספר?

זוכרים את קתרין סולומון מהסמל האבוד? (גם אם לא, זה בסדר). היא נוסעת לפראג להרצות בכנס, וגוררת איתה את רוברט לנגדון, שאחרי שנים של היכרות סופסוף מתחילים קשר זוגי (הגיע הזמן באמת). אבל כמובן שתוך כמה שעות הם מסתבכים עם המשטרה המקומית, נמצאים בסכנת מוות, ומנסים להבין מי מנסה למנוע את פרסום המחקר של קתרין – ולמה.

מה חשבתי עליו?

אני שמחה לבשר לכם שדן בראון חזר לעצמו! חזרנו לספר מותח ומלא אקשן, משולב ברפרנסים ליצירות אומנות וסמלים, וכמובן שלל דמויות שאי אפשר לדעת על מי אפשר לסמוך. כל זה מתרחש בפראג היפהפיה, שזו פעם ראשונה שיוצא לי לקרוא ספר של דן בראון אחרי שאני מבקרת באותה עיר, כך שיכולתי להיזכר ולזהות את המקומות המוזכרים בספר. ואיך אפשר פראג בלי קצת יהדות עתיקה? הגטו היהודי, אלטנוישול, וכמובן הגולם מפראג.

המבנה הכללי של הספר נשאר דומה לספרים הבאים (וזה בסדר גמור, מי שקורא את סדרת רוברט לנגדון יודע למה הוא נכנס). ובהחלט היו אלמנטים שחזרו על עצמם מהספרים הקודמים. ניסיתי לזהות מראש את הטוויסט – כמו שקרה לי ב״מקור״ – אבל למרות שהתבנית היתה דומה, לא הצלחתי. היה משהו שחשדתי בו אבל לא הצלחתי לפצח עד הסוף. כשהגענו לנקודה בה הספר מגלה את כל הקלפים – הייתי מופתעת לחלוטין. great job.

דבר נוסף שהשתפר מאד מ״מקור״ – במקור הספר הקדיש כמה פרקים רצופים למצגת שלנגדון נכח בה. זה היה מתיש כל כך. כאן, דן בראון אמנם מכניס לנו לא מעט קטעי הסבר – אבל הוא משלב אותם בצורה עדינה יותר, במינון קטן יותר, ולא שופך עלינו הכל בבת אחת. כמובן – קחו בחשבון שלמרות שדן בראון טוען שכל יצירת אומנות, ניסוי וארגון שיש בספר הם אמיתיים – יש בספר גם לא מעט אי-דיוקים, אז קחו בעירבון מוגבל את כל מה שהוא כותב שם – מדתות ועד מדע. מה שנקרא, חירות אומנותית…

מה פחות אהבתי? בספר הזה כמעט ואין באמת חידות וצפנים, והוא התרחק מאד מצופן דה וינצ׳י מהבחינה הזו. יש מרדפים, אקשן, יריות, פצצות, אבל רק טיפטיפונת חידות ותעלומות שבאמת צריך לפתור.

אבל בגדול נהניתי מאד, הוא הכי דומה באופי שלו לספר ״הסמל האבוד״ ואפילו יותר עבה ממנו (יותר מ600 עמודים!!! בהחלט היה אפשר לקצץ חלק).

האם צריך לקרוא את הספרים הקודמים לפני?

לשמחתכם (ולצערי) – לא, ממש אין צורך. הוא לגמרי בפני עצמו. ולמה כתבתי לצערי? כי ממש קיוויתי שיהיו רפרנסים והתייחסויות לספרים הקודמים, במיוחד הסמל האבוד, אבל לא היה כלום.

טריגרים ותכנים רגישים

רציחות, עינויים, כריתת איבר (עבור זיהוי ביומטרי), התקפי אפילפסיה, אשפוז במוסד לפגועי נפש (כולל התעללות של מטפלת), סכנות מוות מכל כיוון.

יש טיפונת התייחסויות מיניות לקתרין ולנגדון אבל בלי פירוט גרפי.

הוצאת כנרת זמורה דביר | תרגום: קטיה בנוביץ׳ | 635 עמ׳ | מאי 2026

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה