גנבת הספרים / מרקוס זוסאק

בערך מאז שאני זוכרת את עצמי, אני משתדלת שלא לראות סרטי שואה, ואני קוראת ספרי שואה רק כשהם מיועדים לנוער וכך אני יודעת שהם לא מזעזעים מדי. אני יודעת שקשה לי מאד נפשית להתמודד עם סיפורים קשים שבסופו של דבר מספרים על מציאות אמיתית, לא סתם ספר מתח-רצח דמיוני. בשנים האחרונות המליצו לי שוב ושוב על הספר “גנבת הספרים”. אמרו לי שהוא “לא עוד ספר שואה רגיל”, שהוא לא נכנס לתיאורי זוועה, והבטיחו לי שהוא יתאים לי.

הוא לא.

על מה הספר?

ליזל היא בת לאם גרמניה ואב קומוניסט, שמועברת למשפחה מאמצת בגיל צעיר, בתקופה של טרום מלחמת העולם השניה. הספר מלווה את ילדותה והתבגרותה של ליזל בצל מלחמת העולם בגרמניה. בנוסף, משפחתה המאמצת גם מסתירה בחור יהודי – בן של חבר ותיק של האב, למרות הסיכון הגדול של המשפחה. הספר מסופר דרך העיניים של דמות המוות, שמלווה את ליזל מרחוק.

מה חשבתי עליו?

עקרונית בספר הזה היו הרבה דברים שהיו אמורים לעבוד, והם פשוט לא עבדו לי.

קודם כל – הכתיבה. היא מאד פיוטית, ציורית ומלאה מטאפורות. זה לגמרי עבד לי בשם הרוח, וזה ממש לא עבד לי פה. “פראו דילר הייתה אישה מושחזת קצוות, ולה משקפיים עבים ומבט שוחר רע.” מה זה מושחזת קצוות? זה תיאור של מראה חיצוני? היו לה פנים זוויתיות? שיער קוצני? גפיים ארוכות ודקות? אולי הכוונה לאופי? היא היתה עוקצנית? מרושעת? אני אמורה לנחש? זו שאלה פתוחה במבחן? זה גם מאד מעייף לקרוא ככה ספר כי כל הזמן צריך “לתרגם” בראש מה כוונת המשורר.

דבר נוסף – דמות המוות. כן, זה גימיק נחמד ומקורי להשתמש בדמות של מוות כדי לספר סיפור, רק ש…. זה נשאר גימיק. המוות בספר הוא פאסיבי – הוא לא מחליט מי ימות. הוא רק אוסף את הנשמות. אז במה הוא מיוחד? התיאורים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, איך הוא אוסף את הנשמות בזרועותיו, איך הוא מסתכל על השמיים שמקבלים צבע אחר בכל מוות. אני לא יודעת אם הסופר בדק כמה אנשים מתים ביום, אבל בקצב שלוקח למוות הזה לאסוף אנשים (באחד המקרים הוא התעכב מעל חצי שעה על ילד אחד), היינו מגיעים לפיצוץ אוכלוסין מזמן. אנקדוטה: לפי האתר worldometers.info , נכון להרגע היו היום בעולם כ56K מקרי מוות. אני מניחה שבגרמניה של 1940 היו פחות כי אוכלוסיית העולם היתה קטנה יותר, ועדיין מדובר במספרים גדולים. ובעיקרון זהו – חוץ מהתיאורים החוזרים האלו על צבעים ואיסוף נשמות, אין לסיפור דרך העיניים של המוות שום משמעות אמיתית בסיפור ושום ביטוי מעבר למספר-יודע-כל סטנדרטי. עדיין לא קראתי את הספרים של טרי פראצ’ט עם הדמות של מוות אבל אני בטוחה שהוא עשה את זה יותר טוב.

ובכלל, המוות מצד אחד מדבר על בני האדם כמשהו מאד שונה ממנו, אבל מצד שני הדמות שלו כל כך חסרת ייחוד שהוא מתנהג לגמרי כמו בני אדם. הוא מדמיין, מרחם, מזהה אנשים ובאופן כללי מתרגש במיוחד מליזל למרות שלא קיבלנו סיבה אמיתית לזה. זה קצת כאילו לא קיימים כמעט עוד ילדים בעולם. בעיני זה מאד הורס את הדמות המיסטית שלו, כאילו הסופר רצה לעשות נקודת מבט שונה אבל לא באמת הצליח ליצור משהו שחושב ופועל באופן אחר ממה שהסופר רגיל.

הספר מתמקד בחוויה של משפחה גרמנית שאינה מזדהה עם ערכי השלטון הנאצי, ואף מסתירה יהודי בחלק מהספר. כן, אין לי ספק שהגרמנים האלו סבלו מאד. ולסכן את עצמך בשביל אחרים, לעתים זרים, זה מעשה מדהים ובלתי נתפס. ועם זאת, אני לא בטוחה שלקראת יום השואה מה שאני צריכה זה התמקדות בחווייה הגרמנית, בלי להעליב ובלי לזלזל. יש מעט התייחסות ליהודים בספר, כמו סצנה שבו הגרמנים מחליטים להצעיד את היהודים באמצע עיר גרמנית, עד שאחד מהם קורס ומת. ויש גם את הבחור היהודי שנאלץ להסתתר אצל המשפחה וכמעט מת מחולי וקור. אבל הכל סובב סביב ליזל עצמה וההתמודדות שלה.

ודבר אחרון שלא אהבתי –

כמובן, אני מתנהג בגסות. אני מקלקל את הסוף, לא רק של הספר כולו, כי אם של החלק הזה שלו. גיליתי לכם מראש שני אירועים, כי אין לי עניין רב לבנות מסתורין. מסתורין משעמם אותי, מייגע אותי. אני יודע מה קורה, ולפיכך גם אתם. המנגנונים שמגלגלים אותנו לשם הם אלה שמרגיזים, מתמיהים, מעניינים ומדהימים אותי.

אכן, לאורך הספר, המוות מגלה שוב ושוב מה הולך לקרות, בטווח הקצר או הארוך. זה בלתי נסבל. כל שביב קטן של מתח ועניין, נדרס לגמרי בגלל הגילויים האלו. אם אני יודעת מראש שדמות קרובה מסויימת תמות, ולפעמים אפילו מתי, הגילוי איך זה קרה בדיוק זה לא מה שיחזיק אותי ערה, אלא בעיקר להפך. אני אתחיל לאבד עניין בדמות הזו. וכשחוזרים על זה שוב ושוב ושוב ומספרים לנו כמה פעמים שהדמות הזו עומדת למות בקרוב, זה פשוט מתיש.

אני מניחה שהדברים האלה עבדו טוב לאחרים. יש כאלה שהתחברו לכתיבה הפיוטית, יש כאלה שכן אהבו את הרעיון של סיפור דרך העיניים של מוות, יש כאלה שבאמת לא אוהבים שיש מתח בספר, ויש כאלו שעזר להם לקרוא ספר שואה שלא מתעסק בחלקים הקשים באמת שיעשו אחרי זה סיוטים בלילה. לי זה לא עבד בכלל. אני מניחה שהספר יתאים למי שאוהבים כתיבה כזאת ורוצים קצת להבין מקרוב את הסכנה והדחייה שחוו גרמנים שלא רצו להצטרף לשורות הנאצים.

לספר יצא גם סרט, אין לי מושג איך הוא.

טריגרים ותכנים רגישים

ילד מת, ילדה שנשלחת לאומנה/אימוץ, הפצצות, תיאורי פציעות במלחמה, התאבדות, מיתות שונות, צעדה של יהודים מורעבים.

מדי פעם יש קללות שונות.

הוצאת אופוס | ינואר 2007 | תרגום: ורד טוכטרמן | 448 עמ’

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה