גן עדן לאוגרים / אדורם גולנר

על מה הספר?

איילת בת השמונה חיה חיים די טובים. יש לה הורים אוהבים, אחות גדולה נהדרת, ובאופן כללי היא ילדה שמחה. אחותה הגדולה נוגה מלמדת אותה לראות את העולם כאילו הן חיות בתוך אגדה: המקרר המטבח הוא עץ התות, הכסאות הם פטריות גדולות, החדר של נוגה הוא ״הבקתה״ והמכוניות בחוץ הן מרכבות. ככה איילת רגילה לחוות את העולם. גם כשהחיים שלהם מתחילים להתפרק, נוגה ממשיכה לתווך לה את העולם כאגדה מתמשכת, עם נבלים שצריך להילחם בהם.

מה חשבתי עליו?

לכתוב סקירה על נובלה קצרה זה מאתגר. כמעט כל דבר שאני אכתוב יהיה ספוילר. אז איך אני אסכם את מה שחשבתי עליו? כנראה שככה: אם אתם רוצים ספר שיגרום לכם לבכות, תקראו את גן עדן לאוגרים.

אדורם גולנר מצליח להעביר אותנו – הקוראים – חוויה כפולה: בקריאה השטחית, ברובד הראשוני, אנחנו קוראים את הסיפור כולו דרך העיניים של איילת בת השמונה. ברובד העמוק יותר – אנחנו המבוגרים מצליחים להבין מה באמת קורה פה. מה איילת מפספסת ולא מבינה בגלל גילה הצעיר ובגלל סיפור האגדה שממסך לה את המציאות. זו קריאה חזקה ועוצמתית מאד של בין-השורות, שדווקא מתוך הבועה התמימה של איילת אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי נשימה וכואבים. גם על מה שקורה מסביבה, וגם הפחד מהרגע שהבועה של איילת תתנפץ.

הספר אמנם כתוב מנקודת המבט של איילת, אבל לא כמו שילדה בת 8 מדברת וחושבת. חשבתי שזה יהיה מוזר אבל זה דווקא מתאים מאד לספר. איילת ממילא היא ילדה עם אינטליגנציה גבוהה מאד לגילה, כך שהשילוב של השפה המפותחת עם סיפור האגדה, עובד פה בצורה מדויקת מאד. אם הספר היה כתוב בצורה ילדותית, לא היינו מצליחים להתחבר אליו, או לדמות של איילת.

בחלק מהסצנות רציתי ממש לטלטל את הדמויות. לנער אותן מהטעויות שהן עושות. אבל זה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לאנושי כל כך. כולנו עושים טעויות, כולנו עושים דברים שאנחנו מצטערים עליהם, וכולנו היינו שמחים מאד לחזור אחורה לתקן את זה – אבל אי אפשר.

גן עדן לאוגרים הוא ספר שיגרום לכם צמרמורת, ודמעות, וישבור לכם את הלב, ואת כל זה הוא מצליח לעשות ב150 עמודים בלבד. קסם.

טריגרים ותכנים רגישים

יש כמה טריגרים, אבל כולם ספוילר, אז הפעם לא אכתוב. אם מישהו רוצה לברר על טריגר ספציפי, אשמח לענות בפרטי.

התחנה | 150 עמ׳ | יוני 2026 | עריכה: אורנה לנדאו

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה