אבן האודם של הנסיך השחור / מאיה דנק

על מה הספר?

ליבי בת ה13 היא ילדה רגילה לחלוטין. חוץ מהעובדה שסבתא שלה היא פיזיקאית בפנסיה שמבלה את רוב זמנה במעבדה סודית, עובדת על פרוייקטים מגניבים, ושאבא שלה נהרג בתאונת דרכים לפני תשעה חודשים. יום אחד היא מקבלת מכתב מסבתא שלה ובו היא מגלה שסבתא שלה נחטפה, וכדי להציל אותה היא צריכה לצאת עם אמה – מילי (עמליה) – להרפתקה שכוללת מסע בזמן במרחב, בניסיון להשיג את אבן האודם של הנסיך השחור.

מה חשבתי עליו?

קודם כל, אני רוצה להחמיא להוצאת רימונים. ההוצאה התחילה בשנה האחרונה לתת בוסט חזק לספרי פנטזיה-מד”ב ישראליים לנוער בגיל החטיבה, וזה מקסים בעיני. זה גיל שאין הרבה ספרים שייעודים לו, וזה מאד חסר בנוף. אז אחרי “יש עוד שלוש מאות כמונו” ו”המאבק על אי התכלית”, מגיע תורו של “אבן האודם”, שאגב למרות שבתקציר הוא מוגדר כספר פנטזיה – הוא בכלל ספר מדע בדיוני.

הספר נחמד מאד, וקראתי אותו בערב אחד. העלילה שלו יפה, והסצנות מעניינות ומותחות. הדיאלוגים שלו טובים, למרות שהמכתבים של סבתא אוולין חופרים ברמות.

למרות שמדובר בספר עלילתי לנוער, הוא מצליח לשלב הרבה מידע היסטורי, גיאוגרפי ואומנותי בצורה מעניינת. הוא הצליח לעניין אפילו את בן ה14 שלי ששונא ספרים היסטורים ומוכן לקרוא רק ספרי פנטזיה. קצת כמו מנהרת הזמן, אבל לגיל בוגר. הספר גם מספר על אבן האודם של הנסיך השחור, שהיא אבן אמיתית ובאופן כללי יש בו הרבה עובדות היסטוריות וזה יפה. הספר משלב גם חידות שונות, כי זו הדרך של סבתא אוולין להעביר מידע בצורה בטוחה.

בדרך כלל בספרים לנוער הסופר ממציא איזשהו תירוץ להוציא את ההורים מהתמונה ולתת לילד לצאת למסע לבד (ולכן בהרבה ספרי נוער הגיבורים הם יתומים). פה הסופרת החליטה להוציא את ליבי למסע יחד עם אמא שלה, אבל גם ליצור סיטואציות שבהן הן חייבות להתמודד יחד, כדי שלא יצא מצב שהאמא תשאיר את ליבי במקום בטוח ותתמודד בעצמה לכל הדברים המסוכנים. אני אהבתי את המקוריות פה, שהספר יהיה על גיבורות אמא ובת, אבל היה לי חסר הקשר המתפתח ביניהן. מלבד כמה מקומות שבהם מילי (האם) ניסתה להגן על ליבי (הבת), או שליבי חשבה שאמא שלה מתנהגת אליה כמו ילדה, ברוב הזמן הן התנהגו יותר כמו חברות מאשר אם ובתה. לעומת זאת, בן ה14 שלי אמר שהוא היה מעדיף דווקא שהספר יהיה על ליבי ונועה – החברה הכי טובה שלה – מאשר על מבוגר.

מה פחות אהבתי?

כמו שכתבתי, מדובר בספר נחמד, עלילתי, מעניין, אבל היו בו כמה נקודות שפחות אהבתי.

• אמינות עלילתית: היו כמה מקומות בספר שהיו לא ממש אמינים עלילתית בעיני. למשל, ליבי ומילי יוצאות למסע בלי הרבה פקפוקים ושאלות, למרות שהיינו מצפים מהן להביע קצת ספק ותמיהה. ליבי ומילי לובשות את השמלות הישנות שסבתא אוולין משאירה להן כדי להיטמע היטב במאה ה14, אבל אין שום איזכור על הנעליים (למיטב זכרוני), התסרוקת, או כל פריט לבוש אחר (אני מקווה שלאף אחת מהן אין משקפיים, ושלליבי אין גשר). אני מניחה שרוב בני הנוער לא ישימו לב לזה, ואני לא באמת קהל היעד של הספר, אז אולי זה קטנוני מצדי.
• אמינות מדעית: מכונת הזמן שאוולין בנתה היא לא הגיונית בעליל מבחינה הנדסית. יש שם אמצעי בטיחות עודפים, מסובכים ומיותרים. זה בערך כמו שיגידו לכם שכדי שלא תפתחו בטעות את המים בברז על מים רותחים ותקבלו כוויה, אתם צריכים לסובב 3 ידיות, ללחוץ על 2 כפתורים ולקרוא בקול רם “הללו את המים”. הרי יש פתרונות הרבה יותר טובים להגן מפני כוויות מאשר כל התסבוכת הזו שנראית יותר כמו ניסיון להראות “תראו איזה מכונה מגניבה” או “וואלה אין לי מושג איך מכונות אמורות לעבוד אז המצאתי משהו”. גם אין שום דרך הגיונית שבה כל החפצים שסבתא אוולין החביאה במכונת זמן היו יכולים – פיזית – להידחס בפנים, במיוחד לא בצורת המטריושקה (בבושקה) שבה היא נבנתה (שגם היא דרך לא הגיונית מבחינה הנדסית כי היא מבזבזת הרבה מאד שטח פנים על מעטפות חיצוניות). כמו כן – אני לא גיאולוגית, אבל אני די בטוחה שאבני חן אדומות לא מתמגנטות. גם פה, שוב, יכול להיות שאלה דברים שלא יפריעו לבני נוער שקוראים את הספר, אבל ביאס אותי שלא היה פה תחקיר קצת יותר טוב. באמצע העלילה אפילו קפצתי לסוף הספר לראות אם יש פרק תודות שבו מוזכר על תחקיר מקצועי אבל לא היה פרק כזה.
• בספר יש הרבה מאד חידות ורמזים שסבתא אוולין משאירה למילי וליבי, כאמצעי בטיחות וזהירות – אבל אין בהם שום מידע שרק הן היו יכולות לפתור ואחרים לא. כך שטכנית, כל אחד שיודע עברית ובעל ידע מתאים (או גוגל), היה יכול לפתור את החידות האלה.
• לפעמים היה בספר מלל מאולץ ומיותר, קווי עלילה פוטנציאלים שלא מומשו, והעברת המידע על ידי המכתבים הארוכים היתה קצת מעייפת. באופן כללי לא היתה מזיקה לו עריכה ספרותית נוספת. גם סוף הספר היה בעיני מאד מאולץ עלילתית ומסובך מאד. זה קצת ביאס אותי. שוב, לא בטוח שיפריע לקהל היעד כמו שהפריע לי.

שורה תחתונה

בהתחשב בעובדה שיחסית אין הרבה ספרי ספרי פנטזיה ומד”ב שייעודיים לגיל חטיבה, ורוב הספרים הם החל מגיל צעיר יותר (כמו הארי פוטר ופרסי ג’קסון) או מיועדים לנוער בוגר (משחקי הרעב, הנסיך האכזר), אני מברכת על כל ספר חדש שמגדיר את עצמו לגיל הזה. סה”כ מדובר בספר נחמד מאד, מעניין וקולח, שמשלב עלילה מרתקת וידע היסטורי על ימי הביניים. אם נתעלם מחוסר האמינות שיש בו, ושכנראה לא יפריע לרוב הקוראים, זה בהחלט ספר שאמליץ לקרוא.

טריגרים ותכנים רגישים

יש בספר חטיפה של הסבתא.
יש מעט תיאורי קרבות של המאה ה-14 אז יש אזכורים לגופות, פציעות ואיברים כרותים, אבל אין ממש פירוט גרפי.
ליבי איבדה את אביה בתאונת דרכים.

בתקציר כתוב שהספר מיועד לכיתות ז-ט, בפועל אני חושבת שהספר יכול להתאים גם לכיתות ה-ו ברמת קריאה טובה.

---

הוצאת רימונים | ינואר 2024 | 308 עמ’