רועי אמר / מאירה ברנע גולדברג
רועי אומר לישי כל מיני דברים. הוא אומר לו דברים מעליבים, למשל שהוא “סתום בלום”, וגם דברים לא נכונים – למשל שעננים עשויים מצמר גפן מתוק. רגע לפני השינה, ישי מספר לאמא שלו על מה שרועי אמר, וביחד הם מבינים איך להתייחס לאמירות כאלו.
הקראתי את הספר לבן שלי בן 4.5 והוא נהנה ממנו מאד, גם מהסיפור וגם מהציורים. וגם אני כמבוגרת נהניתי מאד.
למה הספר הזה כל כך טוב בעיני? יש לי רשימה ארוכה:
1. הבעיה של ישי היא כל כך מוכרת וכל כך אוניברסלית. איזה ילד (וגם מבוגר) לא נתקל באנשים ש”אמרו לו”. אמרו לו שהוא שמן, לא מוצלח, או שסיפרו לו דברים לא נכונים כמו שאם הוא יבלע מסטיק יצמח לו עץ של מסטיקים בבטן? כל ילד יוכל להזדהות עם הספר הזה, וגם לרכוש כלים להתמודד עם זה.
2. הציורים. גם כאן מאירה הלכה עם הבחירה המנצחת ובחרה ברמי טל לאייר לה את הספר. והאיורים, כרגיל, פשוט נפלאים. קסומים. עשירים בפרטים. צבעוניים אבל נעימים בעין. רכים, אבל לא ילדותיים. תענוג גם למבוגרים.
3. האמא (שאגב נראית בדיוק כמו מאירה) לא משמשת כדמות מטיפה או מתערבת, אלא כדמות מתווכת – שזו גישה הורית נפלאה שאני מאד מתחברת אליה. אני לא יודעת אם מדריכת הורים סייעה בכתיבת הספר אבל אני חושבת שיש כאן גם מסר מאד גדול להורים. האמא לא מנסה בשום שלב להגיד לישי מה הוא צריך לעשות, להרגיש או לענות לרועי. היא שואלת אותו שאלות שמראות על הקשבה, עניין, ומסייעות לישי להמשיך לדבר. אחרי שישי מסיים לספר הוא הולך לישון וחולם מה הוא היה יכול לענות לרועי, ואיך כדאי לו להתייחס לאמירות כאלה. ישי בעצם מגיע לפתרון בכוחות עצמו, בעזרת התיווך של האם.
4. ביצי פסחא – easter eggs! גם כאן יש ביצי פסחא לקוראים הקטנים והגדולים – מהפתעות כראמל שמפוזרות על פני הספר (האם הספר החמישי יהיה צהוב??), ועד לאחותו הגדולה של ישי שמתבררת כגיבורה מהסיפור “הילדה שניסתה”, ואנחנו רואים אותה ברקע בחדר – משחקת בצעצועים מהסיפור הקודם, ועל הקיר תלוי הבגד מהספר שלה. הבן הקטן שלי התלהב מאד לגלות את ההפתעות בציורים, וגם האחים הגדולים שלו נהנו כשהם הקריאו לו (כן, אין לכם מושג כמה פעמים הספר הזה הוקרא בבית שלנו בימים האחרונים).
5. השפה – לא גבוהה מדי, לא מקשה על הילדים, נוחה להקראה, ובדיוק כמו שהיא צריכה להיות בספר ילדים לגיל הזה.
6. בספרים אחרים שבהם יש דיאלוגים, לעתים קשה לילד להבין איזו דמות מדברת מתי, ונתקלנו בקושי הזה באחד מספרי הילדים שהקראתי לילד לאחרונה והוא נאלץ לקטוע אותי בכל פעם כדי שאסביר לו מי מדבר. בספר הזה מאירה פתרה את הבעיה בצורה פשוטה וחכמה – בכל פעם שהאמא מדברת, הטקסט מודגש, וכשישי מדבר – הטקסט רגיל. כשאני מקריאה את הספר אני גם מראה עם האצבע איפה אני וכך הילד יכל להבין בקלות מי מדבר ולא התבלבל.
מאירה מוכיחה שוב שהיא מסוגלת לכתוב לכל גיל – גם למבוגרים, גם לנוער וגם לגיל הרך. מחכה בקוצר רוח לספר הבא
הספר יצא בכנרת זמורה דביר.