עץ השקרים / פרנסס הרדינג

על מה הספר?

פיית’ בת ה14 גדלה בתקופה הויקטוריאנית, תקופה בה נשים היו צריכות רק לשתוק, להנהן ולשתות תה. אסור להן להשכיל או ללמוד, בוודאי לא לחלום על קריירה. הן צריכות רק לשאוף להתחתן (רצוי עם בעל עשיר). היא חיה בצלו של אחיה הקטן, הווארד בן ה6, שבגלל שהוא בן צפוי לו עתיד מזהיר והוא מקבל את כל תשומת הלב וההשכלה שפיית’ חולמת עליה.

פיית’ ומשפחתה נאלצים לעזוב את ביתם לעיירה קטנה על אי בודד בגלל משימת מחקר שאביה הכומר המדען מצטרף אליה. פיית’ הסקרנית מנסה להיאבק בעצמה לא לרגל אחרי המבוגרים (כי סקרנות וצבירת ידע זה פשע בשביל בנות) אבל מצליחה לגלות את האמת – הם עזבו כדי להימלט משערוריה שקשורה למוניטין של אביה כמדען.

לא הרבה אחרי זה, מתחילה פרשת רצח-מתח מסעירה ומרתקת, שבמרכזה עומד עץ השקרים.

מה חשבתי עליו?

קודם כל הבהרה: למרות הפסקה הראשונה בתקציר, זה לא ספר בנות סטייל נשים קטנות (אני מודה שפיית’ מזכירה מעט את ג’ו). זה ספר מתח-מסתורין, ואחד מצויין. כמה מצויין? המשכתי לקרוא את הספר גם אחרי שיצאה שבת, במקום ללכת לסדרות שלי בטלוויזיה. וזה כבר לא קורה הרבה.

אני רוצה לציין כאן שזה לא ספר פנטזיה, במקסימום אולי ריאליזם קסום. אמנם עץ השקרים לא קיים במציאות שלנו, אך בספר הם מנסים לחפש לו סוג של הסבר מדעי. הם בסוף לא ממש מוצאים הסבר ויכול להיות שהעץ הוא כן סוג של קסם, אבל זה לא מרכז העלילה אלא נקודה שולית. העלילה היא ספר פשע-מתח (מעולה).

טריגרים ותכנים רגישים

הספר כנראה מוגדר כספר נוער, למרות שהוא לחלוטין גם למבוגרים. גם בספריה הוא נמצא במחלקת הנוער. הוא אפל, מעט קודר, ולעתים מפחיד וקריפי. לפי האתר של “עוץ” (הוצאת הספר) הוא מתאים מגיל 12 ומעלה, אם כי אולי אני הייתי מחכה קצת יותר.

הוא כן מתאים לנוער מבחינת זה שהוא נקי מתיאורים מיניים. כן יש אזכור לאחת הדמויות שנחשדת ברומן עם דמות אחרת – אבל אין תיאורים מה הם עושים במפגשים שלהם.

גם מבחינת אלימות – כמעט ואין. יש גופה, ומעט מכות, אבל לא כמו בספרי הרלן קובן ולי צ’יילד ששם האלימות מהווה חלק נכבד בעלילה.

לדתיים/שמרנים: חלק גדול מהספר מכיל תיאורים, סמלים ומנהגים נוצרים כי זה מה שסובב את פיית’: אבא שלה הוא כומר, בהמשך מתקיימת הלווייה נוצרית (עם כל המנהגים הנוצריים והאמונות הטפלות שקשורות במוות), ועוד. בנוסף, הספר מתרחש כעשור אחרי פרסום הספר של צ’ארלס דארווין ויש בספר כמה וכמה מקומות שבהם יש עימות של מדע מול בריאה, כאשר בצורה מרומזת (או לא כל כך בעצם) מכוונים לכך שהמדע הוא זה שצודק.

כיום, הרבה מהמדענים הדתיים לא נבהלים מעימותים כאלו ומסבירים שאין באמת סתירה בין הבריאה לאבולוציה, אבל בתקופה ההיא – ובעיקר בזרם של הנצרות – זה היה סדין אדום. אז אם אתם בוחרים לתת לילד שלכם לקרוא את הספר, אולי זו הזדמנות טובה לדבר על הנושא גם מהפן הדתי (הנה מאמר קצר ונחמד להתחיל ממנו:

הוצאת עוץ | 416 עמ’ | תרגום: יעל אכמון | 2017