כולם כאן ברכבת חשודים / בנג’מין סטיבנסון

קשה להכריע מה משימה תובענית יותר, לשרוד מפגש עם רוצח סדרתי או סיבוב יחסי ציבור לספר.

על מה הספר?

לפני כשנה וקצת, ארנסט שרד חוויה משנת חיים, שאותה גולל בספר “כולם במשפחה שלי הרגו מישהו“. הספר הצליח לא רע, והוא אפילו חתם חוזה לכתוב ספר נוסף – הפעם פרוזה. הבעיה היא שהוא במחסום כתיבה אדיר. בדיוק אז הוא מוזמן לכנס של סופרי מתח, שלכבוד שנת היובל הוא מתרחש ברכבת מפוארת במשך ארבעה ימים, ומתקיים בפורמט מצומצם. על הרכבת יהיו שישה סופרים, ועוד כמה עשרות אורחים (לא כולל הצוות). רק ש… הוא לא דמיין לעצמו ששוב הוא יתקל ברציחות וגופה. הפעם, כל ששת הסופרים יכולים להיות חשודים, כי כסופרי מתח יש להם את כל הידע (התיאורטי) איך להרוג ולכסות עקבות.

האם אפשר לקרוא את הספר השני בלי הראשון?

העלילה של הספר השני לא תלויה בראשון ולא חייבים לזכור את האירועים משם (יש תזכורות לדברים החשובים). מצד שני, זה עלול לספיילר לכם כמה דברים שקשורים לחיים האישיים של הגיבור או מי מהמשפחה שלו שרד.

מה חשבתי עליו?

קודם כל ממש התרגשתי לראות שיוצא (ומתורגם) עוד ספר של בנג’מין סטיבנסון. ממש אהבתי את הספר הקודם שלו ובהחלט רציתי עוד מזה. העמודים הראשונים נפתחים בסגנון דומה לספר הראשון וקיפצתי על הספה מרוב אושר.

הסגנון של הספר – וגם של הספר הקודם – בעצם משלב תעלומת בלשות מסוג חדר סגור בסגנון אגתה כריסטי, אבל מתבל אותה עם המון שבירת קיר רביעי (על ידי הסופר ארנסט בגוף ראשון, לא הסופר האמיתי בנג’מין סטיבנסון). סטיבנסון יודע שאחוז גדול מקוראי הספר כבר קראו הרבה מאד ספרי בלשות בעבר ומכירים את כל השטיקים, ולכן הוא נוקט בשיטה אחרת כדי להסיח את דעתם: הוא מדבר ישירות לקוראים, מצביע על רמזים אפשריים או חשודים פוטנציאליים, נותן להם רמזים נוספים (“אני אכתוב את השם של הרוצח 106 פעמים בדיוק מכאן והלאה”), ובאופן כללי מבלבל אותם עוד יותר עם משפטים כמו “אולי עכשיו בעצם תחשבו שאני עושה הפוך על הפוך”.

בספר יש המון מטא על עולם הסופרות והמו”לות – העסקנות שבנתינת ציטוטים, היחס המזלזל לספרי מתח או רומנטיקה כספרות “זולה” מול ספרות “יפה”, האינטריגות והקנאה בין הסופרים, ועוד.

אפילו אני ידעתי אז שמקטאוויש הוא פופולרי, ופופולרי זו המילה שטעמה הוא החמוץ ביותר בעולם המו”לות. זה הפרדוקס שבכתיבת ספרים: אם אתה סופר מספיק טוב כדי להיות פופולרי, הפופולריות שלך אומרת שאתה לא סופר טוב.

וכמובן שכמו בספר הקודם – הספר מפוצץ בהתייחסות לז’אנר המתח, בדגש על ספרי בלשות. המון אהבה לאגתה כריסטי וסופרי מתח נוספים שיצרו את הז’אנר כמו שהוא היום. זה ספר שהוא תענוג אמיתי למי שכמוני אוהב את הז’אנר.

“אולי כולכם תסכימו לשתוק כבר!” רויס נשם נשימה עמוקה. “זה לא אמור ללכת ככה. בסדר? אני עובר על כל הנוכחים בחדר, אני מפרק את האליבי של כולם ואז אני חושף מי הרוצח. להרקול פוארו אף אחד לא הפריע ככה.”

ולפני שתשאלו את הספר השני יותר טוב מהראשון: בספר הראשון היה גם את אלמנט ההפתעה. לספר יש סגנון מאד מאד ייחודי, והיחודיות שלו היא חלק ממה שהפך את הספר לכל כך מוצלח בעיני, כי הוא לא היה סתם “עוד תעלומת בלשות”. הוא היה תעלומת בלשות שמדברת עם הקוראים (ועוד עם הומור). בספר השני, במידה וכבר קראתם את הראשון, אלמנט ההפתעה כבר נעלם כי אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו מגיעים, והוא הופך להיות “עוד מאותו דבר”. שזה אמנם דבר טוב, אבל קצת פחות ייחודי לעומתו. אז… מראש זו השוואה לא הוגנת. הספר בפני עצמו הוא מוצלח, מותח ומצחיק ואני ממליצה בחום. פשוט לספר הראשון תישאר לי בלב פינה יותר חמה.

המלצה חמה

תקראו בעותק פיזי ולא דיגיטלי כי יכול להיות שתמצאו את עצמכם מדפדפים כמה פעמים לנספחים שבתחילת הספר כמו מפת הרכבת, המסלול או התוכניה.

טריגרים ותכנים רגישים

אלימות ומוות – זה ספר מתח בלשי, אז ברור שיש. אבל בגדול אין משהו ממש גרפי. יש אזכור של תאונת רכבת וההשלכות שלה על גופות. יש התייחסות לאונס אבל אין תיאור גרפי.
מיניות – אין משהו גרפי. יש התייחסות לאנשים שקיימו (או אולי קיימו) יחסים, לא מעבר.

הוצאת כתר | תרגום: דנה אלעזר הלוי | 340 עמ’ | מרץ 2025

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה