חולצות אדומות [אהבתי]

חולצות אדומות / ג’ון סקאלזי

מכירים את זה שאתם צופים בסדרת אקשן גנרית (סדרות משטרה, סדרות מדע בדיוני וכדו’), ותמיד יש שם דברים שגורמים לכם לגלגל עיניים? למשל שהגיבור אף פעם לא נפגע, מקסימום נשרט, גם אם עשרה תוקפים יורים בו? או שברגע שהגיבור יוצא מהמחסה ויורה באוייב הוא יפגע בו ישר ביריה הראשונה? וכמובן שאיכשהו תמיד הגיבורים שורדים ורק מי שסביבם ימות? ואז אתם לא באמת במתח כי אתם יודעים שלא יקרה שום דבר לגיבור…

“חולצות אדומות” הוא ספר סאטירה שבא לצחוק בדיוק על העלילות הקלישאתיות והנדושות האלו, של תסריטאים שלא משקיעים מספיק. הספר מתחיל עם עלילה נחמדה ומשעשעת במקצת, ואז הולך ולוקח אותנו ברכבת הרים לעלילה מטורפת, פרועה ומצחיקה במיוחד עם הרבה מאד מודעות עצמית. באמת שצחקתי בקול כמה וכמה פעמים.

המושג ‘חולצות אדומות’ מתייחס לדמויות משנה בסדרות טלוויזיה שמופיעות לפרק אחד או מספר פרקים רק כדי למות לאחר מכן בשביל ליצור דרמה ומתח לצופים. הם יותר מסתם ניצבים – יש להם שם ורקע לדמות – אבל הם פחות מדמויות משנה אמיתיות וקבועות מכיוון שהן מופיעות לזמן קצר בלבד. זה נפוץ במיוחד בסדרות מד”ב עתירות אקשן ופיצוצים, והמושג גם נוצר במקור בגלל הסדרה “מסע בין כוכבים” ששם כמעט תמיד השחקנים האלו לבשו חולצה אדומה.
בספר “חולצות אדומות”, הגיבורים הראשיים של העלילה הם ה”חולצות האדומות” שבספינה – אותם אנשי צוות זוטרים שנמצאים בסכנת מוות תמידית בניגוד לגיבורים.

באיזשהו שלב הספר ממש הזכיר לי את הספרים של יואב בלום שאני מאד מאד אוהבת – היכולת לקחת רעיון ולפתח אותו למיליון כיוונים משוגעים ומקוריים יחד עם הומור ושנינות ודמויות שכיף לאהוב.

הספר מסתיים בשלושה סופים: סוף מגוף ראשון, סוף מגוף שני (תרתי משמע, לפחות בעברית), וסוף מגוף שלישי – שלושה סופים שסוגרים את הקצוות בעלילה בצורה מקסימה (אם כי פחות אהבתי את צורת ההגשה של הסוף הראשון).

שורה תחתונה: ספר מעולה, הומוריסטי, מקורי, עם מד”ב קליל מאד.
אהבתי מאד.