הסופר / יואב בלום

בשקט בשקט, ולגמרי בהפתעה, יואב בלום הוציא לאוויר העולם את הספר השישי שלו.

על מה הספר?

מיכאל קורן הוא סופר מפורסם. הוא הוציא ספרים רבים, שחלקם גם תורגמו לשפות זרות. אך למרות הכל הוא חווה משבר קיומי קשה. הוא מאבד את הטעם בכתיבה, ומתחיל לשנוא את כל עולם הספרות. הוא טס לחו״ל כדי לקבל פרס ספרותי יוקרתי, ואחריו הוא ינטוש את הכתיבה לנצח.

מה חשבתי עליו?

הספר הזה הוא לא בדיוק ״עוד ספר של יואב בלום״. אין בו את כמות הטוויסטים של ״מצרפי המקרים״, הקצב המהיר של ״המדריך לימים הקרובים״, או תעלומה בלשית כמו ב״מה שאחרים חושבים בי״. גם מימד המד״ב/פנטזיה שלו הרבה יותר קטן מאשר ב״כהרף עין״ ו״הקבוע היחידי״, הוא ריאליסטי ברובו, וגם יותר איטי, מהורהר, מלנכולי.
אבל בסוף הוא גם כן ספר של יואב בלום. יש בו כמה טוויסטים עדינים (ואחד שיפיל אתכם מהכסא). ויש בו כתיבה מדהימה. והוא משובץ ברעיונות ספרותיים שכל אחד מהם היה יכול להתפתח לספר מעולה משלו.

זה לא ספר פיל-גוד. במרכז הספר נמצא סופר ממורמר ומדוכא, והספר מדבר הרבה על עולם הספרים: על כתיבה, על הקוראים, הביקורות, הראיונות, סדנאות כתיבה, ובאופן כללי על המשמעות שיש – או אין – בכתיבה וקריאה של ספרים. יחסית, אין בספר הרבה עלילה. מחצית מהספר עוברת לפני שמיכאל בכלל עולה למטוס. אבל הסיפור האמיתי לא מתרחש בעלילה, אלא בין לבין. למשל, כשהוא מכניס פריטים למזוודה, הפריטים גורמים לו למחשבות. במקום עלילה ליניארית ורציפה, אנחנו נזרקים הלוך ושוב לעבר של מיכאל, ולהרהורים שלו בהווה.

כקוראת, אני מודה שהיה קשה להפריד בין הדמות של מיכאל הסופר, ויואב בלום הסופר. הספר כתוב בגוף שלישי אבל המחשבות של מיכאל הן בגוף ראשון, והספר מרגיש מאד אישי ככה. מיכאל בועט בכל המוסכמויות של עולם הספרות, וכשבועטים – דברים נשברים – גם מול הקוראים. כקוראת שהיא גם סוקרת ומראיינת, לא תמיד הרגשתי בנוח עם כל האמירות של מיכאל, וקיוויתי (ואני עדיין מקווה) שמיכאל ויואב הם אנשים שונים, ויואב לא באמת מרגיש כמו מיכאל. הלוואי והיה בסוף הספר מין אחרית דבר או ״דבר הסופר״, עם כמה מילים אישיות על זה.

אבל למרות כל הדיבורים מהסוג הדכאוני-יחסית על כתיבה, יש שתי דמויות שנותנות למיכאל גם זווית אחרת: נועה, אשתו, וגדעון העורך שלו. הם מראים לו את הצדדים היפים שבכתיבה. איך היא נוגעת באנשים ומשפיעה עליהם. הם מכניסים קצת איזון לספר.

היו לא מעט קטעים שסימנתי לי בסימניה והייתי רוצה לצטט כאן, אבל רובם פשוט ארוכים מדי. אין בו ״משפטי מחץ״ קצרים אלא מונולוגים ארוכים ומפורטים, אבל חלקם פשוט וואו. אז אני אסיים בציטוט אחד שנאלצתי לקצץ ולא להביא את כולו כי הוא באורך של חצי עמוד – תצטרכו לקרוא את הספר בשביל לקרוא הכל:

״הכתיבה היא הבטחה – לעצמנו, לקוראים, שנספר להם משהו גדול יותר מהחיים שהם מכירים – שנחשוף להם את עולמו הפנימי של מישהו אחר, שנגרום להם להזדהות עם אדם באופן שאף דבר אחר לא יכול לגרום להם להזדהות, שנלמד אותם משהו שייכנס להם לעצמות ולא רק למוח.״

איך לסכם אותו?

תנסו להגיע בלי הציפיות של הספרים הקודמים. תתכוננו לעלילה מינימלית ועדינה (ומעט טוויסטים), עם כתיבה יפהפיה והרבה הרהורים על עולם הספרות. אם את הספרים הקודמים אהבתם בגלל הקצב והטוויסטים, את זה תאהבו כי הוא יגרום לכם לשאוף בחדות, להתרגש ולדמוע. וגם לחשוב עליו הרבה אחרי שתסיימו.

טריגרים ותכנים רגישים

יש סצנת שבעה באוקטובר אחת, קצרה. יש כמה דמויות ברקע שחוות סוג-של מוות.

הוצאת כתר | 240 עמ׳ | אוגוסט 2026