האמת על פרשת הארי קברט [אהבתי]

האמת על פרשת הארי קברט [אהבתי]

תגיות:
האמת על פרשת הארי קברט / ז’ואל דיקר
מרקוס גולדמן הוא סופר, שאחרי שספרו הראשון הפך לרב מכר היסטרי הוא מנסה נואשות לעמוד בדדליין של המו”ל ולכתוב את הלהיט הבא. אבל יש לו משבר כתיבה עמוק. הוא פונה להארי קברט, המרצה שלו לשעבר באוניברסיטה שלימד אותו הכל על כתיבה, ובו בזמן הוא גם חברו הטוב ביותר וגם מעין אב מחליף. אבל גם זה לא ממש עוזר, ומרקוס לא מצליח לכתוב. זמן קצר לאחר מכן, נמצאות בגינה של הארי קברט עצמות של נערה שנעלמה באורורה שלושים שנה קודם לכן, והארי נלקח למעצר. מרקוס חוזר לאורורה כדי לנסות לגלות כל פיסת מידע על מה שקרה שם באמת ולהציל את הארי מעונש מוות על רצח, כשבמקביל המו”ל שלו נושף בעורפו להפוך את החקירה גם לספר – “האמת על פרשת הארי קברט”. ככל שהחקירה של מרקוס מעמיקה, כך מתברר שכל אדם באורורה מסתיר סוד כלשהו, וחלקם קשורים לאותה נערה ולפרשת הרצח שלה.
האמת על פרשת הארי קברט הוא שילוב של ספר פרוזה-מתח-בלשות. העלילה עוברת בין ההווה, בו מרקוס מנסה לדלות פרטים על מה שקרה לפני שלושים שנה, לבין זכרונות העבר – גם לפני 30 שנה באורורה, וגם זכרונות של מרקוס עצמו וההיכרות שלו עם הארי.
הספר ארוך מאד, כ600 עמודים. אני בסדר עם ספרים ארוכים בז’אנרים שהם יכולים להיות ארוכים כמו ספרי פנטזיה שמצריכים בניית עולם, או ספר מתח-אקשן. אבל בספר שיש בו תעלומה וחקירה, זה עוול לקוראים להחזיק אותם ככה במשך 600 עמודים. אני כן יכולה להגיד שבסוף זה השתלם. החלק האחרון של הספר מפתיע את הקוראים עמוד אחרי עמוד, טוויסט אחרי טוויסט, אבל חבל שעורך הספר לא קיצץ וקיצר את כל העמודים שלפני כן, שאמנם רובם היו חשובים להיכרות עם הדמויות, הבנת הסביבה ובניית המתח, ועדיין היה אפשר לקצר חלק.
החקירה של מרקוס כוללת הרבה מאד דמויות, שחלקן נראות בהתחלה שטוחות מאד – “המלצרית”, “העשיר”, “המוזר”, אבל ככל שהעלילה התקדמה הדמויות לובשות עור וגידים והופכות להרבה יותר עגולות ומורכבות. הדמות שהכי אהבתי היא השוטר פרי גהלווד – בתחילת הספר הוא נתן רושם של שוטר שלא רוצה שאף אחד יבלבל אותו עם עובדות כי יש לו חקירה לסגור ועדיף כמה שיותר מהר, אבל ככל שמרקוס רוכש את אמונו אנחנו מגלים שוטר מופלא, נאמן ורודף צדק.
בין כל שלל הדמויות בספר, הסופר הכניס גם אנקדוטה קומית בדמות האמא הפולניה של מרקוס, שכל שיחת טלפון איתה מפילה מצחוק, וגם את המו”ל של מרקוס – בראנסקי – שכל מה שחסר לו זה ציורים של דולרים על העיניים, והוא לוחץ על מרקוס להוציא את הספר ולא משנה על מי הוא דורך בדרך.

“מה גרם לך לשנות את דעתך?”
“קיבלתי איומים. כמה פעמים. נראה שמישהו מוטרד כהוגן ממה שאני עלול לגלות. אמרתי לעצמי שאולי האמת ראויה להתפרסם בספר. למען הארי, למען נולה. זה חלק מהמקצוע, לא?”
בראנסקי חדל להקשיב לי. הוא נעצר בקטע של האיומים.
“איומים? זה פשוט נפלא! זה יכה הדים שלא מהעולם הזה! תאר לעצמך שתהיה קורבן של ניסיון לרצח! אתה יכול בשקט להוסיף אפס למספר של המכירות. ואפילו שניים, אם תמות!”

מעבר לפרשת הרצח, חלק גדול מהספר סובב סביב השאלה מה זה להיות סופר. איך כותבים ספר. ומה מניע את הכתיבה. הספר מלווה ב31 עצות שהארי נתן למרקוס על כתיבת ספרים, והעצות מתכתבות באופן נפלא עם הספר עצמו.
בקיצור, למרות האורך והדפים שהיה אפשר לקצר, זה היה שווה.
מודן הוצאה לאור | תרגום: רמה איילון | 2014 | 603 עמ’
תכנים רגישים וכו’: יש רצח של נערה בת 15. התייחסות לפדופיליה. התייחסות למין על שלל צורותיו. יש כמה קטעים של אלימות (מכות חזקות).

כתיבת תגובה