איזו מין חתולה את, יוסף? [לא אהבתי]

איזו מין חתולה את, יוסף? / רקפת זיו-לי | איור: אמיר פרסיה

גיא הוא נער שמצא גור חתולים ברחוב והחליט לאמץ אותו. רק אחרי שנתן לה את השם יוסף, הם גילו שהגור הוא גורה, אבל השם נשאר. כשיוסף גדלה, היא החליטה יום אחד לצאת לחקור את העולם שבחוץ ומצאה את עצמה תועה ברחוב. היא מצטרפת לחבורת חתולי רחוב שמלמדים אותה על מלחמת הקיום ברחוב, על כללי ההישרדות, וכל מה שחתולת בית מפונקת כמוה לא מכירה.

לספר היה פוטנציאל נהדר, לתאר את חיי החתולים מנקודת מבטה של חתולה אבודה (כמו בספר “ג’ני”), אבל במקום לספר עלילה עקבית ורצופה – הספר קופץ מעלילה לעלילה, מדמות לדמות, ומאד לא עקבי. הספר מתחיל עם הגידול של יוסף עד שהיא הולכת לאיבוד ומצטרפת לחבורת החתולים, קופץ לסירוגין בין יוסף לבין הזכרונות של שבתאי החתול, ממשיך עם גיא והחבר שלו רותם, עובר לזכרונות של הזקן, וכך הלאה – פשוט קפיצות ומעברים לא סדירים בין כמה עלילות ודמויות, שכל עלילה בפני עצמה לא מקבלת שום סוף מספק. אמנם גיא ורותם נהיים חברים, אבל יוסף לא הפכה למנהיגה, שבתאי לא מקבל עומק, והסיפור סביב יופ הזקן סתמי לחלוטין.

הספר מכיל גם הרבה מאד מסרים יפים – אבל פשוט הרבה יותר מדי. כאילו לסופרת היה מניפסט עם נקודות והיא עברה אחד אחד בשביל לסמן check אבל לא באמת התעכבה לעומק על אף אחת מהן. בספר יש מסרים כמו – חמלה לבעלי חיים, רצון לעצמאות, דעות קדומות ואמונות תפלות, יחס ללהטבים ומשפחות חריגות (אמא של גיא היא חד הורית מבחירה), פמיניזם בכאילו (יוסף מנסה להבין למה היא לא יכולה להיות מנהיגה, אבל לא באמת מקבלת תשובה), מנהיגות (כנ”ל), יחס לזקנים וניצולי מלחמה/שואה, חברות, ובטח עוד כמה דברים ששכחתי. זה פשוט הרבה יותר מדי בשביל ספר נוער שיש בו רק 150 עמודים כולל איורים פנימיים (שלא מאד אהבתי). היה עדיף להתמקד בכמה מסרים ספציפי שקשורים אחד לשני ולהעמיק בהם כמו שצריך מאשר להתפזר על מיליון מסרים בצורה שטחית ורדודה.

כל הספר הרגיש מבולגן ומבולבל. לא ברור לי איך הוא זכה בפרס דבורה עומר, והניחוש שלי שזה רק בזכות כל המסרים היפים שבספר. חבל שאין בו עלילה טובה ודמויות בלתי נשכחות.

הספר לא מנוקד, ומתאים מגיל יסודי ומעלה.

עם עובד | 156 עמ’