השד של מקסוול / סטיבן הול

הספר קרוי על שם פרדוקס ידוע בפיזיקה בשם השד של מקסוול – אבל אין צורך לדעת פיזיקה או להכיר את הפרדוקס לפני הקריאה בספר, הכל מוסבר בפנים.

על מה הספר?

תומס קווין הוא סופר קצת כושל שכתב ספר אחד שלא מאד הצליח. יום אחד הוא מקבל במשיבון הודעה מאביו – שנפטר לפני שבע שנים. במקביל, הוא גם מקבל מכתב מסתורי מאנדרו בלאק – סופר מצליח, שהיה גם בן חסותו של אביו. תומס מנסה להבין מה קורה, האם הוא הוזה או שבאמת מתרחשים דברים מוזרים, ואם העולם מתחיל להתפרק סביבו.

מה חשבתי עליו?

וואו. זה אחד הספרים הכי קשים לכתוב עליהם סקירה.

הספר התחיל באופן קצת מוזר, עם הרבה מאד סטיות מהעלילה לטובת חלקים שהרגישו קצת כמו ספר עיון. באופן כללי אם ניקח את כל החלקים שהם העלילה עצמה, נקבל אולי חצי ספר. אבל לאט לאט ככל שהתקדמנו והיתה יותר עלילה – נשאבתי פנימה חזק, והמתח גבר. באיזשהו שלב זה היה ממש mind blowing וחווייה מטורפת שהגבירה קצב עם כל עמוד שהפכתי.

הספר משלב פרוזה יפה, מתח, ואפילו מד״ב/פנטזיה/על-טבעי באופן מסויים הנתון לפרשנות – מין ספר שמערבב הכל. יש בו חלקים על פיזיקה, שפות, וגם דתות. הספר מלא בהתייחסויות שונות לנצרות (כמו ציטוטים מבשורות שונות, הסיפורים סביב לידת ישו ועוד), אבל גם ליהדות – כולל התורה, הקבלה והגמרא. חייבת להגיד שיש משהו מאד סוריאליסטי בלקרוא ספר מתורגם שפתאום מדברים בו על רבי יהודה בר יחזקאל מתקופת האמוראים וציטוטים מהתלמוד הבבלי.

יש בספר גם המון מטא על ספרים – כתיבת ספרים, חוויית הקריאה בהם, טיפוסים של דמויות, מבנה של עלילה, וההשפעה של הספרים על העולם שלנו. באופן כללי, הספר מתמקד מאד בכוח של המילה הכתובה, נושא שכמעט כל חובב קריאה אוהב. יש גם לא מעט הערות שוליים שמעוצבות כעלי שלכת, והספר משתמש בעימודים לא שגרתיים כדי להעצים את החווייה.

הספר הוא באמת עירבוב של ז׳אנרים ורפרנסים ספרותיים. הוא היה קצת יואב-בלומי, וקצת צלה של הרוח (יש שם ממש סצנות שמרגישות רפרנס לשם, וצלה של הרוח מוזכר בסיפור אז אני מניחה שזה מכוון). וגם תערובת של עוד כל מיני סגנונות וספרים. כתבתי למעלה שהספר משלב פרוזה יפה – והכתיבה המהממת שלו היא חלק בלתי נפרד מהחוויה של הקריאה בספר.

״אנשים מזדקנים ומתים עם הזמן, דברים אובדים עם הזמן, חפצים נשברים עם הזמן. אנטרופיה היא הגלישה הבלתי נמנעת של כל הדברים ממצב של סדר למצב של אי-סדר וחוסר משמעות. קוביות קרח נמסות, תה מתקרר, גגות קורסים, אגרטלי זכוכית מתרסקים, אנשים מזדקנים; כל הדברים שאנחנו מייחסים באגביות לחלוף הזמן.״

הבעיה הגדולה שלי עם הספר היא הסוף. סטיבן הול העדיף בכוונה (כך לפי ראיון של איל חיות-מן עם הסופר) להשאיר את הסוף באופן שנתון לפרשנות הקורא. קצת כמו בסרט ״התחלה״ של כריסטופר נולאן, שבסוף הסרט כשהסביבון לא נופל אתם תוהים מה באמת קרה פה. הבעיה היא שמבחינתי, כשהפרשנות תלויה בי ובחרתי פרשנות מסויימת, זה גרם לי לראות סתירות וחורים בעלילה. וכדי ליישב אותן, אני צריכה ללכת על פרשנות אחרת שאולי אני פחות אוהבת וגם אז לא בטוח שהכל מסתדר לגמרי.

אז למי מתאים הספר?

חובבי מטא על ספרים, אנשים שפתוחים לספרים לא סטנדרטים, אנשים שלא נרתעים מהערות שוליים ואנשים שרוצים לחוות חוויית קריאה יוצאת מהרגיל ומפוצצת-מוח – גם אם יתכן שבסוף תישארו עם הרבה מאד שאלות ותהיות. מה שבטוח, אתם תמשיכו לחשוב על הספר הזה עוד הרבה אחרי שתסיימו אותו.

טריגרים ותכנים רגישים

אובדן הורה, מוות ממחלה, התייחסות להפלה (בלי פירוט), בגידה, מעט התייחסות לקיום יחסים.

הוצאת כנרת זמורה דביר | תרגום: קטיה בנוביץ׳ | 304 עמ׳ | ינואר 2026

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה