אלקטרז נגד ספרני הרשע [אהבתי]

אלקטרז נגד ספרני הרשע / ברנדון סנדרסון
ברנדון סנדרסון הוא מהסופרים האהובים עלי, אבל על הספר הזה קיבלתי הרבה תגובות פושרות: “הוא נחמד כזה, סבבה”, “ההומור לא מצחיק”, “הוא מייגע וטרחני”, “הוא בסדר אבל הוא לא הכי טוב של סנדרסון”.
אבל יאללה כבר לקחנו מהספריה אז מה, נחזיר?

אלקטרז הוא ילד בן 13 שיש לו כשרון גדול לשבור ולקלקל דברים מה שגורם לו לעבור מבית אומנה אחד לשני בקצב מסחרר. ביום ההולדת ה13 שלו הוא מקבל חבילה ובה הירושה שלו: שקית חול. תוך זמן קצר הוא נאלץ להתמודד עם עובד סוציאלי שמכוון עליו אקדח ואדם זקן ומשוגע שטוען שהוא סבא שלו. אלקטרז מגלה שכל חייו הוא חי בקרב המוגלגים – סליחה ההאשלנדרים – אבל בעצם הוא נצר למשפחה מיוחדת מאד וחלק מעולם קסם שלם שהוא לא היה מודע אליו.
נשמע לכם כמו הארי פוטר? טוב, זה כנראה קצת בכוונה (לפי העמוד האחרון בספר שמכוון שם עקיצה מאד מאד ברורה ומאד מצחיקה כלפי הארי פוטר). אבל בזה הדמיון בערך מסתיים.
כמו בספר “הנסיכה הקסומה” שמלא בהערות-מטא של הסופר והמון המון חפירות סביב העלילה ותהליך הכתיבה (שאני אישית לא סבלתי), גם פה זה באותו סגנון. אבל בניגוד לנסיכה הקסומה שבה סבלתי מכל רגע (תחסכו את העגבניות, זרקתם עלי כבר בסקירה הקודמת) – פה זה באמת היה בהתחלה מייגע וטרחני ומתיש אבל איכשהו לאט לאט התרגלתי והעלילה זרמה ונהייתה מצחיקה ומותחת ומגניבה ומפתיעה ומצאתי את עצמי נהנית וגם צוחקת בקול.
חפירת מטא לדוגמה –
“הפרק הקודם הסתיים במלכודת מתח בלתי הוגנת בעליל. עכשיו כבר בטח מאוחר בלילה ונשארתם ערים עם הספר הזה כשבעצם מה שהייתם צריכים לעשות זה ללכת לישון. אם אני צודק בהערכתי, אני מברך את נפילתכם במלכודת שלי. העונג הגדול ביותר שסופר יכול לחוות הוא לדעת שהקוראים נשארים ערים עם הספרים שלו עד השעות הקטנות של העלילה. זה מתקשר לעובדת היותם של הסופרים אנשים נוראיים שמתענגים על סבלם של אחרים. אנחנו גם מקבלים עמלות מתעשיית הקפאין.”

אבל כמו שאמרתי, העלילה עצמה היתה מהנה. בספר תמצאו ספרנים מרושעים, דינוזאורים בריטיים מנומסים, אנשים עם כשרונות מאד מוזרים כמו הכשרון למעוד או הכשרון להשמיע קולות מוזרים בזמנים בלתי הולמים, וקטעים שעדיין לא הבנתי אם הם פארודיה על תיאוריות קונספירציה או פארודיה על פארודיות על תיאוריות קונספירציה.

הספר הזה לא מתאים לכל אחד. קודם כל הוא מיועד בעליל לנוער ואם אתם לא חובבי ספרי נוער, תוותרו מראש. שנית יש בו סגנון הומור שממש לא כולם יהנו ממנו וזה נורא עניין של טעם. למי שמת על ברנדון סנדרסון – אל תצפו לאותו סגנון, זה שונה לחלוטין, הספר הרגיש כמו תרגיל בכתיבה שיצא מפרופורציות והפך לספר. אז אם יש לכם איך להשיג אותו בהשאלה – תנסו 

הספר, אגב, מתברר – הוא התחלה של סדרה שלמה שרק הוא תורגם לעברית. חלק מהחוטים בעלילה נשארו פתוחים (כמו מה קרה לאבא של אלקטרז) ואני מניחה שיש תשובות להכל בספרים הבאים. אבל בהחלט לא נורא לקרוא רק את הראשון, ומקסימום אם תהנו אפשר להמשיך לשאר באנגלית.