שמי חצות [ככה ככה]

שמי חצות [ככה ככה]

תגיות:
שמי חצות / דלטון לילי ברוקס
אוגי (אוגוסטין) בן ה78 הוא מדען וחוקר כוכבים בתחנת מחקר בקוטב. כשמגיעות לתחנה שמועות על קטסטרופה – אולי מלחמה עולמית – אנשי התחנה מתפנים מהמקום, אך אוגי בוחר להישאר. לבד. ממילא אין לו לאן ולמי לחזור, הוא מעולם לא היה אדם של אנשים. אבל אחרי שכולם עוזבים, הוא מגלה בתחנה ילדה בשם אייריס שלא פגש קודם לכן, ונאלץ לתפקד כהורה לבת שמעולם לא גידל.
במרחק מאות קילומטרים משם, שישה אנשי צוות בחללית מחקר שנשלחה לצדק, מתחילים את מסעם חזרה לכדור הארץ. ביניהם סאלי, שאחראית על מערך התקשורת.
אך גם אוגי וגם צוות החללית מאבדים קשר עם שאר כדור הארץ, ונשארים עם הבדידות והשקט.
שמי חצות אמנם מתרחש על רקע של מדע עתידני (חללית מאויישת שמגיעה למאדים וצדק) אבל בעיני אי אפשר להגדיר אותו כספר מדע בדיוני בעיני מאחר והנקודה הזו תופסת חלק מאד שולי בספר. הספר הוא גם לא ספר מתח, או אקשן. אין בו חייזרים או מלחמות חלל. אפילו לא רובוטים. זה רומן סיפורת, שמתרחש על רקע חלל ומדע, אבל לפני הכל מתמקד באנשים וברגשות. זה ספר על בדידות ואובדן. על החמצה והזדקנות. זה ספר מהורהר באווירה נוגה ואיטית, ואם הוא לא יעלה בכם דמעות בפרקים האחרונים אתם כנראה לא אנושיים.
אוגי הוא לא דמות של גיבור, רחוק מכך. גם בספינת החלל כל חברי הצוות מתנהגים בצורה אנושית, ומנסים להתמודד כל אחד בדרכו עם אי הוודאות המחרידה לגבי מה קרה בכדור הארץ והאם יצליחו לחזור הביתה. אבל דווקא המצב החדש הזה מאפשר לאוגי וסאלי – כל אחד במקום אחר ביקום – להיפתח ולגלות בעצמם דברים שלא הכירו קודם.
אני קצת אמביוולנטית לגבי סוף הספר. מצד אחד, חלק מהדברים נפתרים בצורה גלויה או מרומזת, ויש סגירת מעגל מהממת. מצד שני, חלק מהדברים נשארים פתוחים ואני לא אוהבת סופים פתוחים. הייתי רוצה רק עוד פרק אחד, סוף דבר, שיגלה לי מה קרה קצת אחרי זה…
יצא באגם הוצאה לאור | 208 עמ’ | תרגום: עמליה ארגמן ברנע

* לאחרונה יצא סרט נטפליקס ש”לוקח השראה” מהספר אבל ככל הנראה לא דומה לו בכלל, וממה שראיתי הציון שלו נמוך מאד. כמו תמיד, כנראה, הספר הרבה יותר טוב מהסרט… (אני אחזור לעדכן מה דעתי אם/אחרי שאראה אותו 🙂 אבל אל תראו את הטריילר לפני שאתם קוראים את הספר!!! )תכנים רגישים:
* יש לאוגי כל מיני פלאשבקים לעבר מהזמן שהיה עם בחורות, אין יותר מדי תיאורים, אולי קצת מילים בוטות, מסתכם בכמה פסקאות במצטבר.
* יש התייחסויות לאובדן, מוות, אבא שלא רוצה קשר עם הילדה שלו.
באופן כללי הספר מתאים למבוגרים וקשה לי להאמין שנוער ימצא בו עניין.

כתיבת תגובה