קומדיה רומנטית / קרטיס סיטנפלד

על מה הספר?

סאלי היא כותבת מערכונים לT.N.O – תוכנית בסגנון דומה ל״ארץ נהדרת״, והחיים שלה די עמוסים. אין לה זמן לאהבה וזוגיות, והאמת – שגם לא ממש רצון. יום אחד מגיע למשרדים מוזיקאי בשם נואה, שיהיה המנחה-אורח וגם המוזיקאי של התוכנית השבועית הקרובה. יש להם שבוע אחד לעבוד יחד באופן צפוף מאד על התסריטים, המערכונים וכל מה שצריך. סאלי יודעת שאצלם בחברה יש חוק שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש: עובדים גברים ב T.N.O יכולים להתחתן עם מפורסמת יפהפיה ועשירה ששווה כמה דרגות יותר מהם, אבל זה לעולם לא יקרה ההפך. ולכן, היא לא מצפה שמשהו אמיתי יקרה בינה – כותבת מערכונים פשוטה ולא יפה במיוחד – לבין מוזיקאי מפורסם, חתיך-על וזוהר כמו נואה. כי מה לעשות, החיים האמיתיים הם לא קומדיה רומנטית.

מה חשבתי עליו?

אני אתחיל בטוב ואז אתלוש את הפלסטר מהר.

על הנייר, הספר היה כל מה שהוא צריך להיות. יש בו ציניות והומור, יש בו גיבורה לא מושלמת שמייצגת הרבה מאיתנו, יש בו אהבה מתוקה, יש בו את המבנה הקלאסי של קומדיות רומנטיות, ויש גם דמויות משנה מגוונות ונהדרות. במיוחד אהבתי גם את פתרון הקונפליקט בחלק האחרון-אחרון של הספר, והצורה שבה הוא נעשה. היה בזה משהו מאד מרגש ואמיתי וגם מפתיע במידה מסויימת. נהניתי גם מהעובדה ששני הגיבורים היו בגיל שלי. לא בני עשרים וקצת, זוהרים ויפים ותמימים בתחילת החיים שלהם, אלא מתקרבים לגיל ארבעים.

בגלל שסאלי היא כותבת מערכונים – היא רואה את החיים שלה מאד כמו רצף מערכונים אחד גדול. כל דבר שקורה לה היא מדמיינת איך אפשר להפוך אותו למערכון. וכמו בשם הספר המפורש – גם בספר עצמו יש התעסקות בחיים האמיתיים מול קומדיות רומנטיות, מול מה שריאלי ומציאותי מול מתיקות מוגזמת:

״את יכולה להגדיר לי קיטש? כי עדיין לא הבנתי, אחרי שני עשורים, איפה עובר הגבול בין קיטש ובין הגזמה רגשית מקובלת. מה גורם לשיר או לסרט או לרגע בחיים האמיתיים לנחות בצד אחד או בצד השני?״

אבל – למרות ההנאה שלי מהספר, אני מרגישה כאילו אכלתי פיצה טעימה רק שהייתי עסוקה חצי מהזמן לשלוף את האננס שפיזרו לי עליה.

אז הנה כמה אננסים שהיו לי על הפיצה:

1. בספר היה המון התעסקות בפוליטיקה, פוליטיקת זהויות ומגדר. בלי קשר אם אני מתחברת לאג׳נדות האלו או לא – זה פשוט הרגיש כמו האכלה בכפית ודחיפה לגרון, לאורך כל הספר, אפילו בדברים ממש לא קשורים, למשל – ״עניתי עם אימוג׳י של אישה לבנה שמושכת בכתפיה״ – למה זה רלוונטי באיזה צבע היה האימוג׳י שהיא בחרה? יכול להיות שזה באמת אישיו נורא חזק אצל האמריקאיים אבל לא ראיתי את זה כמעט בקומדיות רומנטיות אחרות אמריקאיות שקראתי.

2. בעוד נואה היה מושלם מדי (לא חשבתי שאי פעם אני אכתוב דבר כזה! אני די סבבה עם דמויות מושלמות! מתברר שגם לי כנראה יש גבול בסכריניות), סאלי היתה בדיוק להפך: היתה היתה ממש ממש עסוקה בחבלה עצמית בכל מה שנוגע לקשרים ואהבה. באמת שרציתי לחנוק אותה בחלק מהסצנות. אני אוהבת גיבורות שמתקדמות ומתפתחות לאורך הספר – אבל סאלי היתה די סטטית עד החלק האחרון של הספר. לקח לה המון זמן להתפתח.

3. היה המון התעסקות דטרמיניסטית בהיררכיות: ״אם היא יפה ועשירה אז היא בדרגה גבוהה. אם אני כותבת מערכונים רגילה לחלוטין ולא יפה במיוחד – אז אני בדרגה נמוכה. לא משנה כמה אני מוכשרת, חדה, חכמה, שנונה, וכמה ויראליים המערכונים שכתבתי – אני פחות שווה ממישהו נוצצת וזוהרת ולכן אני לא יכולה להיות עם מישהו בדרגה מעלי.״ – זה משהו שהגיבורה מתבוססת בו לאורך כל הספר וזה עייף אותי מאד. אנחנו בשנת 2026, לא סיימנו עם המעמדות? את לא יכולה להיות גם פמיניסטית זועמת וגם להאמין שאת ממש ממש נחותה.

4. למרות שהספר כן שעשע אותי בחלקו, ההומור של סאלי עצמה היה נמוך והתעסק – ציטוט מהספר – ״מערכונים זועמים במכוון על סקסיזם ועל תפקודי גוף״. למשל מערכון שמתעסק בפלוצים של נשים.

בשורה התחתונה

הספר באמת מילא את הצ׳קליסט של הדברים שאני אוהבת בקומדיה רומנטית ואפילו היה לו פוטנציאל לקבל ממני 5 כוכבים (אם הייתי מדרגת ספרים) אבל הדברים האלו הורידו לי מההנאה. כמובן שזה מאד סובייקטיבי – יכול להיות שמי שיזדהה יותר עם חלק מהמסרים והאג׳נדות, זה פחות יפריע לו שזה נדחף לגרון. ומי שתזדהה יותר עם הדמות של סאלי כי האופי שלהם דומה – לא תכעס עליה כמו שאני כעסתי. אז אם הייתי מדרגת ספרים כנראה שהייתי נותנת לו 3.5 או 4.

טריגרים ותכנים רגישים

יש לא מעט גסויות, יש מעט סצנות מיניות אבל לא מאד מפורטות.
קורונה וסגרים (נראה לי שזה טריגר להרבה אנשים…)

הוצאת אריה ניר | 333 עמ׳ | תרגום: יעל מוסרי | מאי 2026

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה