לפני שראיתי אותך [אהבתי]

לפני שראיתי אותך [אהבתי]

תגיות:
לפני שראיתי אותך / אמילי הוטון
אליס היא אישה קרייריסטית, מצויינת בעבודה שלה, אבל בלי הרבה חיי חברה. אפילו הבוס שלה מתחנן שהיא תתקשר חברתית קצת יותר, אבל היא עקשנית ולא מבינה מה הבעיה במצב הנוכחי. יום אחד, כשהיא נשארת מאוחר בלילה בעבודה, היא נפצעת קשה משריפה שמתחוללת בבניין. אחרי ניתוחים וטיפולים, היא מגיעה למחלקת השיקום.
במיטה לידה במחלקת השיקום נמצא אלפי, מורה לספורט בן 28, שאיבד את רגלו בטראומה קשה.
אליס הפצועה מתנתקת מהסביבה. היא לא מדברת, לא מוכנה שאף אחד יראה אותה (מלבד הצוות המטפל), ואפילו לא מוכנה להסתכל על עצמה במראה.
אבל אלפי הוא בחור אופטימי, פטפטן וטוב לב, והוא מחליט לקחת את אליס המדוכאת כפרוייקט אישי, לעזור לה לחזור לדבר, לתקשר עם הסביבה, ולהאמין שהחיים שלה לא נהרסו לחלוטין. וכל זאת – מבעד לוילון המפריד ביניהם…

“אני לא יודע איך את עושה את זה. כאילו, זה שאת לא מדברת. אותי זה היה פשוט מטריף.”
הדבר היחיד שמטריף אותי עכשיו זה אתה…
“היי, שכנה, את אוהבת תשבצים?”
עכשיו הוא אפילו לא העמיד פנים שהוא מחכה לתשובתה. היא התהפכה במיטה ועצמה את עיניה, והתפללה חזק מתמיד שהשינה תבוא ותסחף אותה.
“אני מת על תשבצים, זה תמיד היה ככה. אני אף פעם לא הולך לשום מקום בלי חוברת תשבצים, רק ליתר ביטחון, אני לא יודע, נגיד אם אמצא את עצמי תקוע במחלקה לשאשפוז ממושך ויהיו לי ימים שלמים שבהם לא יהיה לי שום דבר לעשות. זה עוזר למוח לעבוד.”
היא קיוותה שהמוח שלו יפסיק לעבוד במהרה.

“לפני שראיתי אותך” הוא קומדיה רומנטית משעשעת ומרגשת ובעיקר מאד אופטימית, על התמודדות עם טראומה, בדידות וחברות אמת. אל תצפו לטוויסטים שיפילו אתכם מהרגליים – זה לא הסגנון של הספר. זה ספר feel good מתוק ושמח, שנוגע בדרך בנושאים כואבים.
הניגוד בין אליס לאלפי בולט מאד: אלפי מוקף במשפחה חמה ואוהבת שמרעיפה חסד על אחרים, וחברים שמגיעים לבקר בלי הפסקה. את אליס אף אחד לא מגיע לבקר, וגם כשסופסוף מישהו מגיע – כנראה שכבר היה עדיף לוותר על הביקור הזה. התמיכה (או חוסר התמיכה) מסביב משפיעה בצורה ישירה על היכולת של כל אחד מהם להשתקם ולהמשיך הלאה בחייו.
עוד משהו יפה בספר היה הדגש על איך אחרים רואים אותנו בניגוד לאיך שאנחנו רואים את עצמנו. אליס בטוחה שאף אחד בעולם לא חושב עליה ולא מתעניין בה, וגם לא טורחת לעדכן אף אחד שהיא מאושפזת. רק בהמשך היא מגלה ומבינה כמה היא טעתה, והיא זו שלא חשבה על האחרים שדאגו לה בינתיים.
קצת הפריע לי שחלק מהספר היה לא ממש אמין. למשל – כשאלפי מחזיק לאליס את היד דרך הוילון – כמה צפוף בית החולים הזה?! גם כל פרוטוקול הטיפול בכוויות של אליס הרגיש לי לא ממש תואם מציאות, אם כי ב”ה אין לי ניסיון אישי בעניין. יש קצת פירוט על תהליכי השיקום שאלפי ואליס עוברים, כמו ללכת לפיזיותרפיה, אבל הוא מאד לוקה בחסר ורוב הספר הוא על הקשר ביניהם ופחות על השיקום עצמו (איך אליס הולכת לשירותים בהתחלה, למשל? איך השיער שלה לא מלא בקשרים? מה היא עושה כל היום חוץ מלבהות?). בספר “צעדים קטנים של אהבה”, שהוא בסגנון מאד דומה, יש הרבה יותר דגש על תהליך השיקום עצמו, מה שהפך אותו בעיני ליותר אמין. אבל בסופו של דבר צריך לזכור שזה ספר שהמיקוד שלו הוא רומן רומנטי מתובל בהומור, ולא ספר תיעודי על שיקום פצועים, אז השתדלתי להתעלם מזה.
בסופו של דבר מדובר בספר מתוק, אנושי ולעתים משעשע, מלא באופטימיות ומושלם לרגעים שרוצים להתמלא בכוחות ואמונה עצמית.
תכנים, טריגרים וכו’: פציעות קשות, מוות, אובדן, טראומה, ניכור הורי, טיפולים רפואיים. יש גם קצת קללות. אין שום דבר מיני למיטב זכרוני.
ידיעות ספרים | 360 עמ’ | תרגום: דלית כהן | נובמבר 2022

כתיבת תגובה