האקדמיה 2 – המסע ממשיך / ט״ז לייטון

על מה הספר?

ליאו מתקבל לקבוצת הנוער עד גיל 14 בליגת העל באנגליה, אבל מתברר לו בדיעבד שהוא התקבל לקבוצה הכי גרועה. אם הם שוב יגיעו למקום האחרון, הקבוצה כנראה תפורק. ואיזו קבוצה אחרת תיקח שחקן מקבוצה כושלת?

ליאו יודע שהוא – וכל הקבוצה – חייבים לעשות הכל כדי לא להגיע למקום האחרון. הבעיה היא שהמאמן שלהם נצמד לשיטות מיושנות שגורמות להם להפסיד פעם אחר פעם.

מה חשבתי עליו?

הספר הראשון היה נחמד, אבל הספר השני עוקף אותו בסיבוב לחלוטין.

הספר ממשיך לספר על ההתקדמות של ליאו בעולם הכדורגל, בנקודת מבט בגוף ראשון, ועושה את זה בצורה מדהימה ואותנטית.

מכירים את זה שיש לכם מורה / מפקד / בוס שמקבל החלטות גרועות ממש? אתם יודעים שאם תלכו לפי ההנחיות שלו, התוצאה תהיה רעה ואתם אלו שתידפקו מזה. ואם לא תלכו לפי ההנחיות שלו – יעיפו אתכם על חוסר הקשבה להוראות. מה עושים במקרה כזה?

ליאו הוא רק נער שרוצה להגשים את החלום שלו, ויש לו את ההזדמנות ביד, אבל המאמן החדש שלו לא מאפשר לו לעשות את זה. הקבוצה ממשיכה להיכשל, המאמן חוסם את ליאו מלבטא את הכישרון שלו, ובאופן כללי ליאו חווה התעמרות מתסכלת.

בספרי פנטזיה זה קל: הנבחר/הגיבור פשוט מתעלם מכל ההוראות של המבוגרים, יוצא למסע קסום עם החברים הנאמנים שלו, מנצח את הנבל עם הרבה אומץ, חוכמה ובעיקר מזל, ואז אף אחד לא כועס עליו. במציאות – זה לא המצב. ליאו מבין את ההשלכות של כל פעולה שהוא יעשה, והוא יודע שהוא בצרה אמיתית. ודווקא פה הקסם של הספר. הוא מצליח לשקף בצורה כל כך יפה את הפלונטר שאני בטוחה שרבים מהקוראים (גם המבוגרים) יכולים להזדהות איתו. הביטחון העמוק שהבעיה היא לא בנו אלא במי שמעלינו, גם אם הוא עתיר ניסיון וידע הרבה יותר מאיתנו, וחוסר היכולת שלנו לשנות את המצב.

בספר ליאו צריך להתמודד עם כל מיני עניינים נוספים שנפוצים מאד בגיל ההתבגרות. ליאו מוצג כילד מאד בוגר לגילו, אבל לא בוגר ומושלם מדי. הוא דמות חיוביות ומעצימה, אבל גם כזה שלפעמים נכשל ועושה טעויות. הוא הופך באופן מאד טבעי למנהיג לא רשמי של הקבוצה, כי יש לו את התכונות האלו. הוא מכוון את ברוק להפסיק להתנהג בבריונות, מקרב את ריילי, ומחזק את סמי. וכל הדברים האלו הם דברים שבני 14 בוגרים באמת עושים גם מחוץ לספרים.

עם כל ההתמודדויות של ליאו, הספר בסוף כמובן גם מדבר על כדורגל. היו לפעמים משפטים שהיו לי ממש סינית, למשל – ״השחקן של ארסנל עבר אותי בהוקוס פוקוס זריז ואת ג׳ון בפדלדה מהממת בסגנון ג׳יי-ג׳יי אוקוצ׳ה שנראתה כמו ריקוד״, וגם לא תמיד היה לי קל לעקוב אחרי כמות הדמויות המשניות. ועדיין – למרות כל זה ולמרות שאני לא קהל היעד של הספר – באמת נהניתי ממנו, התרגשתי, צחקתי, והייתי במתח בכל תיאור של משחק כדורגל גם אם לא הבנתי חצי מהתיאורים.

אם ראיתם טד לאסו – הסדרה הזו היא ממש כמו טד לאסו רק לצעירים (ומנקודת המבט של שחקן צעיר, לא מאמן). לא חייבים לאהוב כדורגל או להבין אותו. גם בטד לאסו לא הבנתי חצי מהמושגים. אבל כל המסביב – הדמויות, הדרמה, ההומור, ההצלחות והכשלונות, הבדלי התרבות, העומק, ההתמודדויות והקונפליקטים – זה באמת מה שהופך את הסדרות האלו למעולות.

מלבד כל המתח והדרמה שבספר, יש בספר הרבה מסרים מאד חיוביים ומעצימים – על כוח רצון, אמונה, התמדה, שיתוף פעולה ועוד.

את הספר הקודם תייגתי כאן בבלוג עם ״די אהבתי״ וכתבתי שהוא מתאים פלוס מינוס מגיל 9 ומעלה. בספר הזה אני משנה את דעתי: קודם כל הוא מקבל תיוג ״אהבתי״ כי הוא באמת היה מעולה. ומבחינת העומק שלו הוא מתאים יותר לגיל 10-12 ומעלה. כלומר, זה לא שיש בו תכנים בעייתיים לגיל צעיר מדי, ואפשר לקרוא אותו גם לפני. אבל הוא בהחלט הרבה יותר מורכב ועמוק, וכנראה ילדים בגיל 12 יוכלו להזדהות יותר עם מה שעובר על ליאו, בעוד ילדים בני 9 יהנו מהספר באופן יותר שטחי של ״היי הנה כדורגל, הלוואי והם ינצחו״.

הוצאת מטר | 327 עמ׳ | תרגום: אסף כהן | ינואר 2026

להשוואת מחירים ולרכישה עם קופון הנחה