ארו שאה 1 וסופו של הזמן [אהבתי]

ארו שאה 1 וסופו של הזמן [אהבתי]

תגיות:,
ארו שאה וסופו של הזמן / רשני צ’קשי
ארו בת ה12 חיה עם אמה במוזאון לאומנות הודו העתיקה שבאטלנטה. היא לא מצליחה להשתלב היטב בבית הספר החדש, ומשתמשת בשקרים כדי לכסות על הפער בינה לבין שאר הילדים בכיתה. יום אחד, כששלושה ילדים מהכיתה מעמתים אותה עם השקרים שלה, היא מדליקה את המנורה האסורה במוזיאון, ומשחררת שד נורא. ארו יוצאת במסע להציל את העולם – וגם מגלה על עצמה ועל משפחתה דברים מדהימים.
כמו בספרי ריק ריירדן שמבוססים על המיתולוגיות השונות (פרסי ג’קסון – היוונית, גיבורי האולימפוס – הרומית, מגנס צ’ייס – הנורדית, משפחת קיין – המצרית), רשני צ’קשי יצרה סדרה דומה שמבוססת על המיתולוגיה ההודית. בסדרה יש סה”כ חמישה ספרים – הרביעי ממש בשבועות האחרונים יצא בעברית, והחמישי בטח יתורגם בקרוב.
הספר נחמד מאד. שתי הגיבורות שלו הן בנות ויש הרבה דיבור על זה שהן גיבורות-בנות ולא גיבורים-בנים, אבל לשמחתי זה ממש לא הפריע לבנים שלי (בן 12.5 ובן 9.5) לקרוא ולהנות. הספר מסתיים עם קליף האנגר קטן לקראת הספר הבא… (בתכנון שלי לקרוא גם את הספרים הבאים, אל תדאגו! אני רק צריכה למצוא איפה הילדים שלי השאירו אותם).
הספר מתווסף לרשימת הספרים בז’אנר – כמו פרסי ג’קסון, שומרת הערים האבודות, נוורמור, מגיסטריום ועוד. הוא קצת “עוד מאותו סוג”, אבל זה טוב למי שרוצה (כמוני וכמו הילדים שלי) עוד מאותו סוג 😉 עם זאת, גם אני וגם בן ה12.5 הסכמנו שבהשוואה לספרים אחרים הוא עדיין לא ברמה של הארי פוטר, פרסי ג’קסון ושומרת הערים האבודות. מצד שני הוא יותר טוב בעיני ממגיסטריום שהיה בעיני רק חביב מינוס.
מה לא אהבתי?
– היו הרבה דברים ברקע של ארו שהרגישו לי חסרים כמו למה ארו עברה בית ספר, ולמה דווקא לבית ספר של עשירים שכל כך לא מתאים לסגנון שלהם? אני מבינה שזה תרם לעלילה אבל מה מעבר לזה? יכול להיות שתהיה תשובה בספרים הבאים, וזה לא באמת מאד קריטי לעלילה גם אם לא תהיה תשובה, פשוט הרגיש לי שכל הדמות שלה ממש תלושה בלי רקע בסיסי.
– הספר הרגיש קצת כמו משחק מחשב בשלבים (וזה אפילו די כתוב בפירוש בספר…) – מתמודדים עם בעיה, פותרים אותה, עוברים הלאה. זה נפוץ בהרבההה מאד ספרי פנטזיה וספרי הרפתקה, אבל כאן זה הרגיש מודגש במיוחד – כנראה כי כמה מהקונפליקטים נפתרו בצורה מהירה מדי, כמעט בלי רגע שיא ומתח, והם נתנו הרגשה שהיה אפשר לוותר עליהם באותה מידה. רוב הסצנות החשובות כן היו ארוכות ומלאות אבל מספיק כמה קטעים של “אוי לא הם בצרה, אה הנה הכל בסדר” שנתנו לי הרגשה שזה מיותר.
– כשריק ריירדן חתום על הכריכה (הוא ערך את הספר ומלווה אותו) מגיעים לספר עם ציפיות גבוהות, וזה בעייתי. יש הרבה דברים שבכל ספר אחר היו עוברים בלי מחשבה שניה, אבל כשבתת-מודע יש את ריק ריירדן להשוואה – כל הזמן מצפים שהספר יעמוד ברף שלו. כך למשל ארו פוגשת סוס עם שבעה ראשים, וכתוב שהסוס מיקד בה את מבטו. אז ניסיתי לדמיין איך שבעה ראשים יכולים למקד בה את המבט בלי להתנגש אחד בשני והבנתי שזה בלתי אפשרי, וכנראה הכוונה רק לראש אחד – ופתאום קלטתי שאם ריק ריירדן היה כותב את זה הוא כבר היה עושה מזה מטעמים ומפרט איך הראשים התנגשו אחד בשני והתחילו לריב, או איך כל ראש עשה משהו אחר במקביל – והופך את כל הסיטואציה למצחיקה בטירוף. פשוט הרגשתי איך ההזדמנויות כאן הוחמצו.
– יש בספר שתי דמויות ראשיות (ודמות משנה אחת בחלק מהספר אבל לא בכולו) וזה ממש הרגיש לי מעט. הילדים שלי הבטיחו לי שבספרים הבאים החבורה גדלה, אבל בספר הזה ממש הציק לי שזה רק שתי דמויות קבועות.
– המיתולוגיה ההודית הרגישה לי ממש ממש קשה והרבה פחות מעניינת! אולי זה בגלל חוסר ההיכרות המוחלט שלי בתחום (הרבה יותר כיף לפגוש אלים מוכרים כמו זאוס או ת’ור), אולי זה בגלל המושגים המסובכים ושוברי השיניים (“בהראטנטים”, “אוצ’ייהשרווה”, “מהאבהראטה”), אולי זה בגלל שחלק מהאלים התגלמו כסתם פסלים לא מעניינים במקום כדמויות צבעוניות ומגניבות, ואולי זה רק אני.
– רוב הספר בסדר מבחינת התרגום, השפה קולחת וזורמת. עם זאת, היו כמה וכמה מקומות שהתרגום הרגיש לי עצלני במיוחד. למשל המילה “הוריי” שמקובלת באנגלית אבל לא בעברית והיה צריך להחליף במילה כמו “הידד” או “יוהוו” (תלוי במשלב הרצוי). כנ”ל המילה “פיקאבו” שבעברית אומרים “קוקו”. גם הביטוי “נפל על האף” (nose goes – תודה לחברי הקבוצה שעזרו לי לפתור את התעלומה) שלא מוכר בעברית ושברנו את הראש מה הכוונה שלו, ואפילו לא היתה כוכבית עם הסבר. אפילו הציטוט מהשיר Let it go לא נכון – כתוב “לשחרר, לשחרר” במקום “לשחרר, לעזוב” או “לעזוב, לעזוב” – כמה קשה זה לבדוק רגע איך השיר דובב לעברית? בכל מקרה בספר 3 והלאה המתרגמת היא יעל אכמון אז אני בטוחה שהתרגום שם יהיה טוב יותר 🙂
אבל –
בסופו של דבר למרות כל הדברים שאיכזבו אותי, זה בסה”כ הפך את הספר ל”נחמד מאד, נמשיך לקרוא גם את הספרים הבאים” במקום “מדהים וואו התעלפתי תחזיקו אותי עד שהספר הבא יצאאאא!!!11”. סה”כ ספר נחמד מאד לחובבי הז’אנר גם אם לא הכי טוב בתחומו, ובהחלט יכול להיות שבספרים הבאים זה ישתפר (אעדכן, כמובן!).
מבחינת תכנים – יש בספר גם דברים מפחידים אבל כראוי לז’אנר של נוער צעיר הכל עם סוף טוב, לפחות בינתיים. כלומר – אף אחד לא מת או נפגע או גרם לנו לבכות (הבן שלי מעיר לי כאן שבספר הרביעי מישהו מת והספר גם אפל יותר, קחו בחשבון). הספר הרבה יותר מרוכך מפרסי ג’קסון ונתתי גם לבן ה9.5 שלי לקרוא למרות שאת שאר ספרי הז’אנר אני מרשה בבית רק מגיל 10+.
מודן הוצאה לאור | ספטמבר 2019 | 349 עמ’ | תרגום: שי אשל

כתיבת תגובה