אילו סלעים יכלו לדבר / אמילי עמרוסי

על מה הספר?

עפרי היא ילדה בכיתה ו’, קצת חריגה בנוף. היא לא ממש דומה לחברות שלה, ומעדיפה לרכב לבד על הקורקינט מאשר להסתובב עם הבנות בכיתה. כשהמורה מטילה עליהן התנדבות לחופש הגדול, עפרי בוחרת בהתנדבות חריגה במיוחד – לעזור לפרופסור ידוע בירושלים שחוקר סלעים. לפי המחקר האחרון שלו, ניתן “לשמוע” סלעים מדברים בעזרת מיכשור מיוחד, וכך לגלות פרטי היסטוריה על המקום והתקופה ממנה האבן, או הסלע, הגיעו. כשלאחת האבנים נאבדת בטעות תעודת המשלוח, חברי המעבדה מתגייסים לפענח כל מילה של הסלע, כדי להבין מהיכן הוא הגיע.

מה חשבתי עליו?

אתם מכירים את זה שמישהו מבוגר במשפחה מגיע לגיל יפה, עגול וגבוה, עושים לו מסיבה משפחתית מורחבת שבה מסכמים את חייו, מספרים אנקדוטות שונות, ובקיצור דואגים שבדרך חווייתית ומהנה כל המשפחה תכיר את סיפור חייו של אותו  מבוגר? אם אתם החברים, האחים, הילדים או הנכדים של אותו אדם, יש סיכוי טוב שתהנו. אולי תכירו חלק מהסיפורים, אולי תשמעו אותם פתאום מזווית אחרת, אולי אפילו תזהו את עצמכם או את ההורים שלכם באחד מהסיפורים. אבל מה קורה אם אתם אורחים שנקלעו לשם במקרה? כנראה שעדיין תהנו מהסיפורים המעניינים ומכל האווירה, אבל באיזשהו שלב מסויים תרגישו קצת מיצוי או תחושת זרות. יש גבול לכמה אפשר לשמוע אוסף אנקדוטות של אדם שאתם לא מכירים, אלא אם אתם ממש חובבי ביוגרפיות.

“אילו סלעים יכלו לדבר” מתחיל כספר נחמד על ילדה קצת מוזרה, בודדה מבחירה. הוא ממשיך לכיוון קצת מדע בדיוני על מעבדה שבה אפשר לשמוע סלעים (החלק המד”בי בספר חסר אמינות לחלוטין אבל לא נורא). ואז, ברגע שמתחילים לתחקר את הסלע, הוא הופך לאוסף סיפורים ואנקדוטות על הקמת היישוב עפרה. ואכן, הספר יצא לרגל חגיגות ה-50 של היישוב עפרה, ובאיזשהו שלב הספר נותן תחושה ממש כמו מסיבת “סיפור חיי”, מפוצצת באנקדוטות וסיפורים קצרים.

אמילי ביצעה תחקיר עומק ורוחב מרשימים מאד בשביל הספר וראיינה הרבה אנשים. על מנת שלא יזהו אף אחד והספר ישאר כסיפור ולא כתיעוד ביוגרפי, אמילי נמנעה מציון שמות של מבוגרים בספר אלא יצרה להם דמויות – “זו עם המשקפיים האדומים”, “הג’ינג’י” וכו’. אני מבינה את הרציונל מאחורי זה, אבל כשקוראים את זה בספר יחד עם מיליון אנקדוטות, זה הופך למין טשטוש אחד גדול של דמויות מעורפלות וחסרות זהות שזורקות משפטים לחלל. הרגשתי שממש כמו הילדות בספר, שיושבות עם רשימת מושגים שהאבן פלטה ומנסות להבין מה המקור של כל מושג – גם אמילי ישבה עם רשימת כל הסיפורים שסיפרו לה וסימנה וי אחר וי על כל אחד שהיא שיבצה בספר.

אחת הדמויות במעבדה של הסלעים היא צורית – אשת שמאל קיצוני. למרות שקהל היעד הוא די בבירור ילדים מהצד הימני של המפה – הוא מציג באופן מכבד גם את הצד השני, וזה מאד יפה בעיני. הספר משתדל לא להכנס יותר מדי לעניינים פוליטיים, יש שם רק דיון פוליטי קצרצר וחצי כוח שמציג את שני הצדדים באופן שווה.

כשצורית צריכה להגיע לעפרה כחלק מהמחקר, היא מנסה להתלבש “כמו מתנחלת”, והחלק הזה בספר היה לי ממש ממש מוזר. קודם כל – צורית שמה על עצמה דברים כמו שקיות על הראש (גם הבנאדם הכי שמאלני שיש לא יגיע להזיה כזאת), כי היא חושבת שככה מתנחלים מתלבשים, ואז היא רואה שכולם בעפרה “נראים נורמלי”. אני מבינה שהרעיון היה להראות שמתנחלים הם “כמו כולם”, אבל זה גם חוטא למציאות. נערה חילונית מפרדס חנה לא מתלבשת אותו דבר כמו נערה חילונית מצפון תל אביב. נערה חרדית מחסידות גור לא מתלבשת אותו דבר כמו נערה חרדית ליטאית. ונערה דתית לאומית מפתח תקווה לא מתלבשת כמו נערה דתית לאומית מבית אל. לא רק שלכל מגזר יש אופנה ולבוש מקובל משלו, גם בתוך המגזר יש תתי קבוצות שמושפעות מאד מהאיזור בארץ. וכן, מתנחלים בעפרה לא מתלבשים אותו דבר כמו חילונים מאיזור ירושלים כמו צורית.

את הספר מלווים איורים צבעוניים (השקעה יפה מאד!), שאמנם פחות התחברתי אליהם באופן אישי אבל הם מוסיפים מאד לספר.

בשורה התחתונה מדובר בספר נחמד שהמסגרת הסיפורית שלו חביבה, אבל בפועל הוא מתמקד בלהכיר לקהל הצעיר את הרקע של הקמת היישוב עפרה עד לרמת להבין את הבדיחות הפנימיות. אם הילדים שלכם הם בני היישוב או מהסביבה, יתכן בהחלט שהם ימצאו אותו מעניין. אם הם לא – יכול להיות שזה פחות ידבר אליהם.

הספר ללא ניקוד, ומתאים בערך לכיתות ג-ו פלוס מינוס.

הוצאת ידיעות ספרים | 174 עמ’ | מאי 2025