החיים חלקי 7 / הולי גולדברג סלואן
וילו צ’אנס היא ילדה מחוננת-על/גאונה. היא אובססיבית ללימוד על מחלות, צמחים, והמספר 7. כשבגיל 12 ההורים שלה מתים בתאונה (זה לא ספוילר באמת, זה קורה בפרק הראשון), מתארגנת סביבה חבורה מוזרה ביותר שכוללת משפחה ויאטנמית, יועץ לא מוצלח ונהג מונית, וביחד הם מנסים לשקם את החיים של וילו ולעזור לה להיפתח בחזרה לעולם.
על הספר הזה קיבלתי מיליון המלצות. מה זה מיליון, טונות. לא נראה לי שפגשתי אדם אחד שלא אהב את הספר במידה זו או אחרת. ובאחד המבצעים של כנרת קניתי אותו לבן שלי (אוטוטו בן 14). לצערי הוא לא ממש התחבר לספר וקצת התבאסתי. חשבתי שאולי זה “ספר בנות” מדי, והחלטתי לנסות בעצמי.
באופן מפתיע מאד, גם אני לא התחברתי לספר. אני יודעת שאנחנו כנראה בין הבודדים בעולם ואני בדעת מיעוט, אז בתגובות אתם מוזמנים לזרוק עלי עגבניות ולספר כמה הספר הזה מדהים
למה לא אהבתי את הספר:
-
הכתיבה. כמעט אחרי כל (!!) נקודה, יש ירידת שורה. יש ממש כמה פעמים ספורות בספר שיש שני משפטים רצופים. זה הרגיש לפעמים כמו קריאה של רשימה, או דו”ח. אני היחידה שזה הפריע לה ממש? ובהתחלה גם היו מלאאאאא סוגריים שהפריעו לי ברצף הקריאה.
-
הדמות של וילו לא אמינה בעיני. יש אנשים שהם מחוננים ברמה גבוהה, גאונים. אבל גם אז, יש גבול כמה ילדה בת 12 – שחלק מהזמן מבלה בבי”ס (ובשבילה זה זמן שלא מנוצל היטב) – מסוגלת ללמוד. איכשהו הידע של וילו ברפואה שווה לידע של כמה רופאים מתחומים שונים, ולמרות שבמציאות רופא עור יודע דברים שונים מאורתופד – וילו איכשהו יודעת את הכל, וגם יודעת המון על כל מה שקשור בצמחים והגידול שלהם, וגם מצליחה ללמוד שפה חדשה במהירות, וגם יודעת להרכיב מחשב לבד, וגם מצליחה לפרוץ למערכת ממוחשבת, וגם יודעת על חלל ואסטרופיזיקה, וגם יודעת מתמטיקה ברמה גבוהה (כפולות 7, מספר פאי..).
-
בימינו יש הרבה מאד מודעות לילדים חריגים: אוטיסטים, מחוננים, קשיי ויסות, ועוד. אפילו כשאני הייתי ילדה עברתי את מבחני המחוננים והייתי בימי שליפה למחוננים ומאז המצב רק השתפר – הילדים שלי נהנים מהרבה יותר דברים ממה שאני נהניתי, וגם מאבחנים בגיל הרבה יותר מוקדם. ובכל זאת אף אחד בסביבה של וילו עד גיל 12 לא אבחן שהיא מחוננת למרות שכולם יודעים להגיד שהיא “מוזרה”? איפה ההורים? הגננת? בית הספר? הילדה מצליחה לקבל 100 במבחן ושולחים אותה ליועץ כי היא רמאית? באיזה עולם מקביל הספר הזה מתקיים?
-
העלילה מתחילה ביום שוילו חוזרת הביתה ומגלה שההורים שלה נהרגו, ואז חוזרים אחורה להתחלה – לילדותה של וילו – עד אותו היום. האקספוזיציה הזו לוקחת כמעט 100 (!) עמודים, ורק אז העלילה מתחילה, בערך, להתניע.
היו עוד כמה דברים לאורך הספר שהפריעו לי באמינות, כמו למשל משהו שמגלים על פאטי בסוף הספר (לא רוצה לעשות ספוילר) וזה פשוט לא הגיוני ולא מסתדר עם כלום. וגם איכשהו שהכל מסתדר לוילו, אין כמעט קונפליקטים, כולם עוזרים לה והכל מסתדר. אז זה נורא נורא מרגש ויפה ואולי בגלל זה אנשים אהבו את הספר, אבל זה הרגיש לי ממש לא מציאותי.
בשורה התחתונה, אני לא אומרת לכם לא לקרוא את הספר. להפך, סטטיסטית רוב הסיכויים שתאהבו אותו – כמו רוב האנשים. אולי אני הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי….
(הספר מתאים בעיני פלוס מינוס מכיתה ו ומעלה)