אני צייד רוצחים [אהבתי]

אני צייד רוצחים / בארי ליגה

אז סופסוף קראתי השבת את “אני צייד רוצחים” בעקבות המלצה של חברה. סליחה, אתקן את עצמי: לא קראתי, בלעתי. בלעתי את הספר בנשימה עצורה עם עצירות הכרחיות לשינה, ארוחות שבת לטיפול בילדים. בכל פעם שנאלצתי לעצור, הרגשתי איך הלב דופק מהמתח והרצון לחזור להמשיך לקרוא.

הספר מספר על ג’אז (ג’ספר), נער בן 17, שמנסה לחיות חיים נורמלים. אבל ג’אז הוא לא ילד נורמלי. ג’אז גדל עם אבא שכלפי חוץ התנהג בדיוק כמו כל האבות, אך בסתר רצח, אנס ועינה יותר ממאה בני אדם. וגרוע מכך – הוא לימד את ג’אז כל מה שהוא יודע על הרג, עינוי, הסתרת גופות וניקוי זירות רצח על מנת שג’אז ימשיך את המורשת ויוכל להיות הרוצח הסדרתי הגדול בעולם.

הספר מתחיל עם תעלומת רצח, 4 שנים לאחר שאביו של ג’אז נעצר. אך יותר מהמתח סביב התעלומה עצמה, המתח האמיתי נבנה כאן סביב המלחמה הפנימית של ג’אז, החרדה התמידית שלו מכך שיחשדו בו, הפחד שהגנים והתורשה חזקים יותר מהסביבה, והכוחות שהוא משקיע בשביל להוכיח לעולם – ובעיקר לעצמו – שהוא אדם טוב ולא רוצח.

הספר כתוב בצורה מהפנטת. בלי מילים גבוהות ותיאורים ארוכים. הוא כתוב בצורה כל כך משכנעת, שלפעמים הרגשתי כאילו הסופר היה שם וחווה את כל האירועים בעצמו והייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה רק סיפור דמיוני.
הספר מעלה הרבה שאלות קשות על תורשה מול סביבה, על חברות אמת, והרבה על יכולת הבחירה שלנו, והכל בצורה מרתקת שלופתת אותך חזק ולא נותן לך להפסיק לקרוא.

הספר מכיל לא מעט תיאורים קשים של גופות שעונו, לא מומלץ לקרוא לפני השינה, ולא מומלץ (בעיני) לנוער.

מחיפוש מהיר בגוגל מתברר שיש כבר ספר המשך, וטוב שכך – כי הסיפור מסיים עם קצה אחד פתוח. http://www.kibutz-poalim.co.il/game

עריכה: טוב, עבר זמן אבל בסוף קראתי את הספר ההמשך וזו דעתי עליו.