השפעה רעה / סי.ג׳י ריי

על מה הספר?

פני וג׳וזפין הן שתי אחיות קשישות בנות 97 ו99, ששירתו בעבר בצבא. הן עומדות לקבל אות כבוד בפריז, על חלקן בשחרור צרפת, שיצטרף לשאר המדליות שכבר קיבלו בעבר. לטיול בפריז מצטרף האחיין שלהם ארצ׳י, שכבר מילדות גדל איתן ולמד מהן הכל. הדודות שלו הן הדבר הכי נפלא בעולם, ולמרות גילן – הן מדהימות וקשוחות. ארצ׳י רוצה לנצל את הטיול גם כדי לבקר את אהובו לשעבר, במכירת תכשיטים מפוארת בגלריה שלו. אין לו מושג שפני מתכננת שם מעשה נועז…

מה חשבתי עליו?

בקטלוג של תכלת, הספר מוגדר כ״קוזי קריים״. גם הכריכה והתקציר משדרים מותחן קומי קליל, והכריכה בחו״ל אפילו עוד יותר. הגעתי לספר עם ציפיות למשהו בסגנון של ״סוגרות חוזה״, ו… הגעתי עם ציפיות ממש לא נכונות כנראה.

הספר לחלוטין לא מותחן. המתח מתחיל אחרי 2/3 ספר, וגם אז – זו סיטואציה שהגיבורים נקלעים אליה במקרה, ולא חלק מהמזימות והתכנונים של יוצאות הצבא הדגולות. גם המזימה של פני ומה עומד מאחוריה – מתבררת מאד מאד לאט במהלך הספר, ככה שאנחנו אפילו לא יודעים בכלל מה באמת קורה. העובדה שהגיבורות יוצאות צבא בא לידי ביטוי רק בשליש האחרון של הספר, וגם אז יחסית מעט.

הספר גם לא ממש קליל. כלומר – חלק ממנו קליל, אבל חלק ממנו חוזר לשנות המלחמה וכולל בתוכו התייחסויות ליהודים שברחו מהנאצים, יהודים שנשלחים למחנה ועוד. יש התייחסויות להפצצות של הגרמנים, בתים הרוסים, פליטי מלחמה ואנשים שמתו. אמנם אין פירוט גרפי, אבל ממש לא מה שציפיתי מספר שנחשב cozy.

ולגבי הומור… תראו, לפי גודרידס יש אנשים שממש עפו על הספר והוא כנראה הצחיק אותם. אני לא הבנתי איפה ההומור בו, ויכול להיות שזה עניין של טעם – כמו הויכוח מה יותר מצחיק, חברים או סיינפלד. אפילו בכמה מקומות בודדים שזיהיתי שיש ניסיון להומור, הרגשתי שהבדיחה נהרסת עם משפט מסורבל או עודף מלל.

באופן כללי, ההרגשה היתה שהספר לא לגמרי החליט מה הוא. הוא יותר דרמה-פרוזה עם אלמנטים שונים משולבים, ובחלקים גדולים הוא בכלל נותן תחושה של רומן היסטורי. הוא מתפזר בין הדמות של פני, ג׳וזפין, ארצ׳י ואפילו קצת עם דמויות משנה שונות, ומערבב כמה קווי עלילה שאף אחד מהם לא מרגיש מפותח מספיק. גם לא הרגשתי שאני מתחברת מספיק לדמויות של פני וג׳וזפין בשביל להתעניין מספיק במה שקרה להן בעבר, שהביא אותן למה שהן היום. בנוסף, הקפיצות בין הזמנים היו מאד מבלבלות בעיני.

דבר נוסף שהפריע לי זו האמינות של הסיפור. למשל, ההתייחסות לגיל של הגיבורות. הן בנות כמעט 100, אבל הן הולכות בלי כסא גלגלים ובלי מקל וגם לא באיטיות גדולה מדי. הן אוכלות די רגיל (יש אזכור אחד לשיניים תותבות), שומעות טוב עם מכשיר שמיעה, רואות מצויין כנראה, ומדברות בלי בעיה. אני לא מכירה הרבה קשישים בגיל 97 שמסוגלים לעשות את כל זה, בטח לא שתיים ביחד. פה ושם יש בספר קצת התייחסות לבעיות שנובעות מהגיל, אבל זה צץ רק כשצריך ונוח לסופרת, ולא היה ממש חלק מאפיון הדמויות באופן עקבי.

האם הספר גרוע? אני חושבת שלא. כבר כתבתי סקירות על ספרים שאני חושבת שהם גרועים, ואני לא חושבת שהספר זה נכנס לקטגוריה הזו. אני כן חושבת שהספר נתן הבטחה להיות משהו שהוא לא, ופספס את קהל היעד שלו. יכול להיות שמי שאוהב פרוזה ורומנים היסטורים (לא אני!) יהנה ממנו הרבה יותר. ואולי גם מי שמתחבר לסוג ההומור של הספר (גם לא אני!). סך הכל בגודרידס הוא מקבל ציון ממש לא רע ויש לא מעט תגובות של אנשים שאהבו אותו ואפילו מאד. אולי אם הספר היה מכוון לקהל היעד הנכון, היה פה תיאום ציפיות טוב יותר. אם יש מביניכם אנשים עם טעם שונה משלי, אני ממש אשמח לשמוע אם אהבתם ומה חשבתם עליו.

הוצאת תכלת | תרגום: דנה טל | 352 עמ׳ | נובמבר 2025

להשוות מחירים ולרכישה עם קופון הנחה