ולא נותר אף אחד (עשרה כושים קטנים) [אהבתי מאד]

ולא נותר אף אחד / אגאתה כריסטי

״את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפניי היה מרתק. עשרה בני־אדם צריכים היו למות בלי שהסיפור ייראה מגוחך ובלי שזהותו של הרוצח תתברר מאליה. כתבתי את הספר לאחר תכנון רב ועצום והייתי שבעת רצון מהתוצאה. סיפור ברור וגלוי, מעורר תימהון, אף שפתרון הגיוני לגמרי בצידו; עד כדי כך שצריך היה אחרית דבר כדי להסבירו. הספר התקבל יפה בקרב הקהל והמבקרים, אבל יותר מכול שמחתי בו אני כי יותר מכל מבקר ידעתי כמה זה היה קשה.״

אגתה כריסטי, 1977.

האמת שאין לי הרבה מה להוסיף אחרי הפסקה הזו כי הסופרת בעצמה עשתה את זה, כרגיל, טוב יותר ממני. אבל אנסה בכל זאת.

שמונה אנשים מגיעים לאי מבודד, כל אחד מסיבה אחרת ובתירוץ אחר. אחת קיבלה הצעת עבודה, אחד קיבל הזמנה לחופשה, השלישי נשלח למשימה. חלקם גברים, חלקם נשים. חלקם מבוגרים וחלק צעירים. חלק ממעמד גבוה וחלק ממעמד נמוך. בקיצור – שום מכנה משותף ביניהם.
הם מגיעים לאחוזה באי, ואת פניהם מקבלים המשרת ואשתו – שהתחילו לעבוד שם ממש כמה ימים לפניהם. הם מחכים למארחים עצמם שהודיעו שיאחרו, ולאט לאט עשרת האנשים שבאחוזה מתחילים לחשוד שיש כאן משהו מוזר.
בכל חדר יש קישוט על המדף – שיר ילדים ממוסגר שמספר על עשרה חיילים** וכיצד הם מתו אחד אחד, כל אחד במיתה אחרת. ואז האנשים שבבית מתחילים גם למות אחד אחד, כמו בשיר. אבל מי יכול להיות הרוצח ואיפה הוא מסתתר?
באופן טבעי הם מתחילים לחשוד אחד בשני והמתח גובר וגובר כששום פתרון לא נראה הגיוני, עד לעמודים האחרונים ממש.

בניגוד להרבה ספרי מתח-רצח-בלשות אחרים – כאן אין בלש שחוקר את הפרשה (מלבד שני בלשים מתוסכלים בסוף הספר שמנסים להבין מה קרה שם), אלא עשרת האנשים שבאי מנסים להבין מול מה הם עומדים ולחקור בעצמם, במין משחק ריאליטי-הישרדות ללא פרסים (כלומר, הפרס הוא החיים שלך).

את הספר קראתי כמה וכמה פעמים בעבר, ולמרות שכבר מהעמוד הראשון אני יודעת מה הסוף, הוא מצליח להיות מותח ומרתק כל פעם מחדש.
הספר הזה הוא אחד מהספרים הכי טובים של כריסטי, ואחד מרבי המכר בכל הזמנים. הוא עובד לקולנוע, טלוויזיה ותיאטרון.
אין ספק שכריסטי עמדה בצורה מצויינת באתגר שהציבה לעצמה. ואם יש פה מישהו שחובב ספרי בלשות ורצח ועוד לא קרא את הספרים של אגאתה כריסטי (שמכונה – ולא סתם – “מלכת הבלשות”) – זה אחד הספרים המוצלחים להתחיל איתם.

הספר נקי מבחינה מינית, חוץ משני אזכורים לנערה שנכנסה להריון מחוץ לחתונה (בכל זאת הספר נכתב ב1939, בבריטניה; להתאהב היה אז נחשב חתרני, כל דבר מעבר לזה היה סדום ועמורה). מבחינת אלימות יש כאן רציחות ומעט תיאורים של הגופות (למשל פנים סגולות מחנק). לא משהו ממש מחריד אבל לא לצעירים מדי. מתאים לנוער בתיכון ומעלה.

** בעבר הספר נקרא “עשרה כושים קטנים” ושיר הילדים סיפר על עשרה כושים (או בגירסה אמריקאית: עשרה אינדיאנים). מסיבות של פוליטיקלי קורקט, מספר שנים לאחר צאת הספר – כל אזכורי הכושי הוחלפו ב”חיילים”, וכך גם בתרגום החדש לעברית של יעל אכמון.