רוחות של נייר

רוחות של נייר / ג’וליה היברלין

נערה בת 19 נעלמת ביום בהיר אחד בלי להשאיר עקבות, אבל לכולם ברור שהיא נחטפה ונרצחה. אחותה הקטנה מפתחת אובססיה למצוא את הרוצח ו/או הגופה.
קרל, צלם אומנותי ידוע, מואשם בחטיפה ורצח של אישה נעדרת, אבל יוצא זכאי במשפט בשל מחסור בראיות. כמה שנים אחרי זה, הוא מפתח דמנציה ומתגורר במוסד טיפולי לפושעים דמנטים.
פריט קטן ושולי גורם לאחות הקטנה לחשוד שיש קשר בין קרל הצלם לבין החטיפה/רצח של אחותה ונשים נעדרות נוספות, והיא מתחילה לאסוף עליו חומרים, עד שבסופו של דבר מחליטה לקחת אותו לטיול בן עשרה ימים במטרה לעזור לו לזכור את הרציחות, ולהתוודות.

האמת שבהתחלה חשבתי שמדובר בעוד ספר רומן קיטשי שלא בסגנון שלי בכלל, ושרוחות = Winds. רק בזכות המלצה של חברה גיליתי שזה בכלל ספר מתח, ורוחות = Ghosts.

הכתיבה מעולה. הספר מסופר בגוף ראשון מצד האחות, משפטים קצרים, חדים, ברורים, שמעבירים את האווירה חדורת-המטרה מצדה. הספר הוא קצת בסגנון “מה כבר יכול להשתבש? אה.. הכל”. מה כבר יכול להשתבש כשבחורה בת 24 שוהה 10 ימים לבד עם אדם שהיא חושדת שהוא רוצח מאד מתוחכם? האם הוא יחטוף אותה? האם הוא יברח? האם הוא יודה ברציחות?
הספר הוא שילוב של מתח אבל גם רומן (לא מהסוג הרומנטי! אלא דרמה), כי הרבה מהספר מוקדש למחשבות של הגיבורה ולחיים שלה עם אחותה ולכל השנים שהיא התכוננה לרגע הזה. יש קטעים שהספר מרגיש קצת איטי אבל לעומת זאת יש קטעים מותחים מאד.

זה לא ספר בלשות, אין כאן בלש שבודק מספר חשודים ושולל אותם אחד אחד ואין כאן מצוד אחרי רוצח שמסתתר. הגיבורים הראשיים של הספר הם בדיוק שניים: האחות וקרל. זה ספר מתח שמתפרש על פני עשרה ימים ומתאר את המסע שלהם ואת כל ההתרחשויות בו (ויש הרבה התרחשות רוב הזמן!).

אהבתי את הדמות שהסופרת בנתה לאחות הקטנה. קוראים לה גרייס, אבל שמה האמיתי מתגלה רק בסוף הספר. בשאר הספר היא מספרת לנו את הכל מגוף ראשון, אבל היא כל הזמן מחליפה זהויות – שמות, צבע שיער, תעודות זהות, בגדים. רק בסוף הספר היא מתגלה באני האמיתי שלה. בניגוד לספרים אחרים שדמות הגיבור די גנרית – כמעט תמיד יוצא צבא או שוטר ולכן יש לו ניסיון עם נשק ומכות – כאן לגיבורה יש רקע מורכב, מטורף אבל אמין, וכך הסופרת הצליחה ליצור בחורה שיש לה את כל הידע שצריך בשביל המסע הזה.

האמת שמאד חששתי מהסוף – אם קרל הוא הרוצח זה יהיה קצת צפוי, ואם הוא לא הרוצח אז זה יהיה מאכזב, אבל הסוף הצליח להיות מספיק מפתיע וגם מרגש.

בשורה התחתונה – ספר מתח קצת איטי לפעמים, לא כל כך סטנדרטי אבל כתוב היטב, סוחף, ונהניתי ממנו מאד.