קלמנה / יניב גלבוע

על מה הספר?

בעולם מעט עתידני, קיימת טכנולוגיה חדשה המאפשרת לאנשים להעביר יכולות שלהם לאנשים אחרים. היכולת יכולה להיות פיזית ממש – כמו היכולת לראות, וגם יכולת שמבוססת על צבירת ידע או כישרון. ברגע שמעבירים את היכולת, האדם המוסר מאבד אותה. אם הוא מספיק צעיר, הוא יוכל, לעתים, ללמוד ולרכוש אותה מחדש (אם זו יכולת מהסוג הזה), אך לא תמיד, ולא בגיל מבוגר. מקור הטכנולוגיה הוא בצופן של מגילה עתיקה – מגילת קלמנה.

אך כמו עם כל טכנולוגיה, מה שהתחיל כדבר מופלא הופך מהר מאד למפעל של ניצול ואף ניסויים בבני אדם. במרכז הסיפור עומד נח, בחור עם סוד גדול: הוא האדם היחיד ככל הנראה שמסוגל למסור יכולות בלי לאבד אותן. סבו משאיר לו צוואה רוחנית – למצוא את מקור הטכנולוגיה ולבטל אותה.

מה חשבתי עליו?

הגעתי לספר עם ציפיות גבוהות. הכריכה יפהפיה בעיני, התקציר מסקרן (“מסע רצוף אתגרים וחידות שאיש עוד לא פתר”!), והמחבר עשה רושם נחמד מאד. אפילו וידאתי מראש שהספר עבר עריכה ספרותית והגהה – משהו שלצערנו בתחום הספרים העצמאיים אני תמיד נאלצת לוודא מראש כי הוא לא מובן מאליו.

קלמנה הוא רומן עם נגיעות מדע בדיוני, שמזכיר מעט את הבסיס לספר “הקבוע היחידי” של יואב בלום: העולם שלנו עם טוויסט מד”בי (טכנולוגיה שמאפשרת להעביר יכולות) שבו יש גיבור עם טוויסט על הטוויסט (הגיבור יכול להעביר יכולות בלי לאבד אותן). אבל כאן פחות או יותר נגמר הדמיון.

אנחנו יודעים שהעולם עתידני רק במעט מהעולם שלנו: הטכנולוגיה פותחה כשסבא של נח היה צעיר יותר, ולא לפני מאות שנים. אך מעבר לכך, אין הרבה העמקה בעולם ובטכנולוגיה. מי זו קלמנה? חפירה בגוגל גילתה לי שלפי המדרש היא התאומה של קין, אך למיטב זכרוני זה לא מוסבר בספר. איך מצאו את המגילה? איך באמת פענחו אותה? איך זה עובד בפועל? איך אפשר לבטל את הצופן אחרי שפיענחו אותו? נכון שבספרי ריאליזם קסום בדרך כלל אין העמקה במדע הבדיוני של העולם, אבל בכל זאת בספר ששמו “קלמנה” הייתי מצפה לפחות לשמוע על הרקע של הדמות והמגילה קצת יותר.

נח מנסה למצוא את המקור לצופן על מנת לבטל אותו, ועוקב אחר גורמים חשודים. אבל זה לא ממש ספר מתח. אפילו חלק מהנבלים נשארים חסרי שם עד סוף הספר. יש מעט טוויסטים לקראת הסוף בסגנון של ספרי מתח, אבל זה לא הדגש של הספר, שהולך בעיקר לכיוון הדרמטי (ואף מלודרמטי). כבר מהפרקים הראשונים עד סוף הספר, כולם מזילים דמעות ומתחבקים. לא משנה אם אלו נשים או גברים, קרובי משפחה או זר ברחוב, מישהו שחווה אובדן או רק שמע סיפור מרגש – כולם בוכים והרבה. ומתחבקים. ובוכים. ולפעמים גם צוחקים, ובעיקר עוברים בין צחוק לבכי במהירות מסחררת שקצת סחטה אותי נפשית.

הדיאלוגים גם הם מליציים מאד, למשל “תודה לך איש יקר, תמיד אזכור ששיתפת אותי במידע מטוב ליבך”, או – “תודה, ילדי, סליחתך חשובה לי”. אני יודעת שיש כאלו שמאד אוהבים ספרים עם שפה כזאת (כמו כל אלה שעפים על התרגומים של עמנואל לוטם ז”ל), באופן אישי אני פחות מתחברת לסגנון הזה ומעדיפה סגנון כתיבה מודרני.

אני חושבת שלספר היה המון פוטנציאל לפתח את הסיפור לכיוונים שונים – אם זה הכיוון המד”בי-טכנולוגי (מה מקור הזבובים? איך המגילה עובדת?), הכיוון המותח (מה קרה להורים של נוח? מי מחזיק בצופן?), הכיוון האנושי (מהו אדם ללא הכשרונות שלו? האם אנחנו אותם אנשים אחרי שמסרנו את היכולת הטבועה בנו?) ואף המוסרי (האם מוסרי לשלם לאדם עבור יכולת שתציל אדם אחר, בידיעה שאותה יכולת תחסר לאדם המוסר?), אך בכולם יש נגיעה מינימלית מאד, לפעמים ברמת משפט, פסקה או דיאלוג בודד אם בכלל, ולא מעבר לזה.

בשורה התחתונה, למרות שהבסיס של הספר מקורי ומסקרן, פחות התחברתי באופן אישי לביצוע. הספר יתאים כנראה יותר למי שמחפש רומן ריאליזם קסום מלא רגש, סיפור אהבה, ושפה מליצית עם מסרים יפים על נתינה והקרבה אישית.

טריגרים ותכנים רגישים

מוות ואובדן, רצח. יש נשיקות אבל לא מעבר לזה.

הוצאה עצמית | 277 עמ’ | מרץ 2025